"אלטלנה": מאמר, תמונות וסרט   Leave a comment

אלטלנה. או בשמה המקורי LST 138  ♦  סרטון הסטורי-תיעודי המביא עדויות מאנשי התקופה וקטעי ארכיון על התפתחות פרשת אלטלנה מהאספקט הצבאי והפוליטי. השתלשלות המאורעות הביאה למלחמת אחים בבסיס הקמת המדינה: השלכותיה על תצורת המפה הפוליטית-חברתית. דעות משני עברי המתרס



במהלך החיפושים אחרי אניות טבועות בשנים האחרונות היתה אניה אחת שעוררה אצלי עניין רב והשקעתי הרבה זמן בחיפושים אחריה. אחרי מאמצים רבים הצלחתי לשחזר את סיפור ההטבעה שלה וכנראה את מיקומה המשוער היום.

בקרבות שהתחוללו בים ועל החוף, נפלו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל, הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הצורך בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס גם כיום. האירוע כונה לימים "פרשת אלטלנה".

אלטלנה (באיטלקית: Altalena) היתה ספינה של האצ"ל שהובילה נשק, מדים, ציוד רפואי וכ-900 עולים לישראל. הספינה הגיעה לחופי הארץ במהלך מלחמת העצמאות, ביוני 1948, כשלושה שבועות לאחר שהאצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב בצה"ל.

זמן קצר לפני שהגיעה אלטלנה לישראל הוסכם בין האצ"ל לבין הממשלה כי הספינה תעגון בחוף כפר ויתקין, אולם היו חילוקי דעות לגבי פריקת הנשק מהספינה וחלוקתו. לאחר שהגיעה הספינה לא נענה מנחם בגין, מפקד האצ"ל, לאולטימטום של הממשלה הזמנית למסור את הספינה על כל נשקה לידי צה"ל, וקרב פרץ בין אנשי אצ"ל וחיילי צה"ל. הספינה המשיכה לתל אביב ושם פרץ קרב נוסף בין אנשי אצ"ל לצה"ל, עד שהספינה עלתה באש לאחר שנפגעה מפגז תותח, שנורה מהחוף בשעות אחר הצהריים של ט"ו בסיוון ה'תש"ח

(ה-22 ביוני 1948).

 

הרקע לפרשה

פרשת אלטלנה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל. באותה תקופה היה היישוב היהודי נתון במצב צבאי קשה, והיה לחוץ בכל גבולותיו על ידי צבאות ערב. מלבד המתח שעורר מצב בסיסי זה, היה במדינת ישראל מחסור חמור בלוחמים ובכלי נשק (ביחוד בחזית ירושלים, שבאותה עת טרם נחשבה חלק ממדינת ישראל), וקושי לייבאם מחמת האמברגו שהוטל על ידי מועצת הביטחון של האו"ם.

מימון האניה, איושה וציודה נעשו לפני ההסכם לפירוק האצ"ל, ואילו הפלגתה והגעתה לישראל התרחשו לאחר ההסכם שנחתם ב-1 ביוני, עם זאת, האצ"ל הודיע לבן-גוריון על כוונת שיגור האניה.

ההסכם השאיר כח אצ"ל מיוחד בירושלים בשם "הגדוד הירושלמי", ויחידות אצ"ל אחרות שהוכפפו לצה"ל (בחטיבה 7, 8 ו-18). הסכם זה נחתם על רקע שאיפתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, להשתית את מדינת ישראל על ממלכתיות, ולצמצם את הפיצול בין זרמי הציונות. בהתאם לגישה זו, צורפו ארגוני ההגנה, הלח"י והאצ"ל לצה"ל, בכוונה לאחד את הכוח העברי הלוחם תחת מסגרת אחת.

לתהליך זה היתה משמעות עמוקה עבור היישוב היהודי, שכן החלוקה בין הכוחות הלוחמים השונים היתה מעוגנת בהתפלגות תרבותית בין תנועות ערכיות שונות. תנועות אלו שאפו לשמר את עצמאותן, כנגד מהלכיו של בן-גוריון ליצור מערכת ממלכתית, אשר אין לערער על מעמדה. דינמיקה זו, בין נטיית הממשלה לריכוזיות, ונטיית התנועות לעצמאות, היוותה מצע נוח לעימותים סביב נושא זה, אשר "פרשת אלטלנה" היוותה את שיאם.

מהלך הפרשה

הרכש והגעת האניה

"אלטלנה" נרכשה בארצות הברית בקיץ 1947 על ידי "הוועד העברי לשחרור האומה", שהיה גוף פוליטי של האצ"ל בארצות הברית. בחיל הים האמריקני שמה היה LST 138. השם שניתן לאניה, "אלטלנה", שמשמעותו "נדנדה" באיטלקית, היה שם העט של זאב ז'בוטינסקי.

בתחילה נועדה האניה להבאת מעפילים בלבד, אולם בסוף השנה הוחלט לעשותה אוניית נשק. באוניה שטו כ–900 עולים שנועדו לגיוס לאצ"ל, חלקם ניצולי השואה, והיא הובילה נשק בשווי 5 מיליון דולר. נשק זה נרכש בצרפת במחירי מציאה, בעיקר מידי ארגוני ספרדים אנטי פשיסטים בצרפת, קומוניסטים צרפתיים, לוחמי מחתרות אנטי נאציות, ומאוחר יותר גם מצבא צרפת. לפי עדות מפקד האונייה היו ארוזים בבטנה 5,000 רובים, 450 מקלעים, 5 זחל"מים, כמה אלפי פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים. כמו כן הכילה האונייה ציוד רפואי רב (כולל חדר ניתוח) ומדים לרוב. על האניה פיקד קצין האצ"ל אליהו לנקין (לימים ח"כ ושגריר), ורב החובל היה מונרו (עמנואל) פיין, יהודי ששירת בצי האמריקאי.

האניה אמורה היתה להגיע אל ארץ ישראל ב-15 במאי 1948, אך יציאתה התעכבה, והיא עזבה את צרפת ב-11 ביוני. עיכוב זה היה משמעותי ביותר, שכן "אלטלנה" הגיעה לחופי ארץ ישראל ביוני, בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. בינתיים, נחתם ב-1 ביוניהסכם על שילוב האצ"ל בצה"ל, ובאחד מסעיפיו נאמר שעל האצ"ל להפסיק כל פעולה עצמאית לרכישת נשק. לאור זאת מסר האצ"ל לממשלה על דבר האניה ותכנית ההפלגה, אך תאריך ההפלגה המדויק לא היה ידוע. קברניטי הספינה חששו שגילויה עשוי לגרום להתנכלות גורמים עוינים, ולכן לא הודיעו לארץ על דבר יציאתה. על רקע זה, יצאה האונייה לדרכה בחשאי, בלא להודיע על כך אף למפקדת האצ"ל בישראל, אך הפלגתה פורסמה ברדיו לונדון יום לאחר צאתה לדרך. מנחם בגין, מפקד האצ"ל עד אותה תקופה, ניסה לעכב את הגעתה של האניה, אך לא הצליח בכך, ככל הנראה בשל בעיות קשר.

המשא והמתן

ב-15 ביוני נועד מנחם בגין עם נציגי ממשלת ישראל, והודיע להם כי האונייה שטה ללא ידיעתו. ישראל גלילי העביר לבגין את הנחייתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כי האונייה תובא במהירות, שדר שהצליח להגיע אל האניה. ב-16 ביוני התקיימה פגישה בין נציגי האצ"ל לנציגי משרד הביטחון, שבה עלו חילוקי דעות בדבר חוף היעד של "אלטלנה". למרות הצעת האצ"ל להנחתת הספינה בתל אביב, התקבלה הוראת הממשלה לעגינתה בחוף כפר ויתקין, שהיה מזוהה עם "ההגנה" ולא בחוף תל אביב, שהיו בה תומכי אצ"ל רבים, שכן כך ניתן היה לחמוק מפקחי האו"ם שהופקדו על מילוי תנאי ההפוגה.

למרות הסיכום במחלוקת בדבר חוף היעד, נותרה אי-הסכמה משמעותית ביותר בנוגע לחלוקת הנשק שעל סיפון האניה: דרישותיו הראשוניות של בגין היו כי חמישית מנשק זה יועבר ל"גדוד הירושלמי", ויִתְרַתוֹ ליחידות האצ"ל שהוכפפו לצה"ל, בעוד בן-גוריון הסכים כי חלק מהנשק יועבר לירושלים הוא עמד על כך כי שאר הנשק יופקד ישירות בידי צה"ל. במהלך המשא ומתן נסוג בגין מרוב דרישותיו והשאיר דרישות סמליות לפירוק הנשק על ידי אנשי האצ"ל, והשתתפות אנשי האצ"ל בהעברת הנשק לצה"ל, כדי שיוכר חלקו של האצ"ל במעשה הבאת הנשק. חילוקי דעות אלה, לא מנעו את הגעת האניה לכפר ויתקין בשעות הערב המאוחרות של ה- 20 ביוני, ואת התחלת פריקתה. בין המקבלים את פניה היו מספר חברי אצ"ל, בגין עצמו, וחברי מושב הדייגים מכמורת, שסייעו בפריקת הנשק.

ההערכה בקרב שלטונות הישוב היתה שלמעשה מתוכנן ניסיון הפיכה של האצ"ל, ולמרות שהדבר לא נתמך בהוכחות בשטח, נערכה ישיבת ממשלה שבה החליט בן-גוריון כי יש לעצור את פריקת האניה בכל מחיר. לאור זאת, נדרש דן אבן (אפשטיין), מפקד חטיבת אלכסנדרוני, לכתר עם חייליו את כפר ויתקין ולהחרים את ציוד האניה. פקודת הכיתור הושלמה יום למחרת, ודן אבן שלח לבגין אולטימטום קצר מטעם משרד הבטחון למסירת האניה על תכולתה לרשות הצבא. האולטימטום דרש תשובה תוך 10 דקות. יש טוענים שהזמן הקצר נקבע כדי שלא לתת לבגין זמן להתלבט; ויש טוענים שהזמן הקצר נקבע כדי להבטיח, למעשה, הפרה של האולטימטום, שכן אין להניח שבגין יספיק לשקול את האולטימטום ולהשיב עליו תוך זמן כה קצר. בגין לא רצה להענות לאולטימטום הדחוק. דן אבן פירש זאת כסירוב להיענות לאולטימטום והחלו חילופי-אש, שבהם מצאו את מותם שישה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. הקרב נפסק בעקבות מגעים בין סגנו של בגין, יעקב מרידור, לבין דן אבן, ביזמת חברי כפר ויתקין, מגעים שבהם נקבעה הפסקת אש, שעל-פיה הועבר הנשק שעל החוף לידי צה"ל. הפרשה נמשכה כאשר האניה המשיכה להפליג לתל אביב ועל סיפונה כ-100 אנשי אצ"ל ובגין עצמו, מתוך ציפיה למצוא תומכים רבים יותר, ולהגיע לפשרה עם הממשלה במישור הפוליטי.

התנגשות הכוחות

בן-גוריון שלח את יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל, להכניע את "אלטלנה", בלווי כוחות יבשה גדולים של צה"ל ובפרט אנשי פלמ"ח. מולם היו אנשי אצ"ל, שלמרות שכבר הצטרפו לצה"ל ב-1 ביוני כיחידות שלמות, עזבו את בסיסם והגיעו למקום. חלקם החל לסייע בפריקת הנשק מהאניה. התפתחות הארועים הובילה לפריצת קרב נוסף, שעיקרו התחולל על החוף בין צה"ל לאצ"ל. לוחמי האצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש להתפתחות מלחמת אזרחים. זו גם גרסתו של בגין עצמו, בספרו "המרד".

פרשיות הסירוב בצה"ל

על פי ספרו של שלמה נקדימון ("אלטלנה"), חיל האויר הונחה לתקוף את האניה בדרכה לישראל. גורדון לויט (אז טייס מח"ל לא-יהודי בחיל האויר) כתב בספרו "Flying Under Two Flags" שהיימן שמיר, סגן מפקד חיל האויר, ניסה למצוא טייס לא יהודי שיתנדב לבצע את התקיפה, אולם הטייסים הזרים וטייסי מח"ל סירבו כולם, בנימוק שלא הגיעו לארץ ישראל כדי לירות ביהודים. בלטה בחריפותה תגובתו של הטייס השני שנשאל, ריבקוב: "אתם יכולים לנשק לי בתחת, לא בשביל להפציץ יהודים אני טסתי עשרת אלפים מייל ואיבדתי ארבעה חברים".

נסיונות הגרירה של ק-28 ו ש-45 אפשר לראות שכל המבנה מפורק ונשרה רק האמבטיה

נסיונות הגרירה של ק-28 ו ש-45 אפשר לראות שכל המבנה מפורק ונשרה רק האמבטיה

לאחר תשאול שלושה טייסים, שסרבו לבצע את המשימה, התברר שהאופציה האוירית לטיבוע האניה אינה ברת ישום ונותרה רק אפשרות ההפגזה מן החוף. התותחן הראשון שנתבקש לירות, יוסף אקְסֵן, הצהיר שהוא מסרב ומוכן להשפט ואף להיות מוצא להורג בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. התותחן השני שנשאל, הלל דלסקי, איש מח"ל מדרום אפריקה, ניסה גם כן למחות אך שוכנע לבסוף וביצע את הירי.

הקרב הוכרע כאשר בן-גוריון הורה לקדם את אחד מתותחי צה"ל, ובסביבות ארבע אחר-הצהריים הורה להפעילו. פגז התותח העלה את "אלטלנה" באש, והדבר אילץ את רב-החובל לפקוד על נטישת הספינה מחשש להתפוצצות חומרי הנפץ שבמחסני האניה. האנשים שהיו על "אלטלנה" קפצו אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות חסקה. רב-החובל הניף דגל לבן לאות כניעה, אך למרות זאת, ירו כוחות צה"ל אש אוטומטית לעבר הניצולים ששחו בים. מנחם בגין, שהיה על הסיפון, לא רצה לרדת לפני שיורד אחרון הפצועים. הוא נזרק לים על ידי אנשי האניה.

בקרב זה נהרגו עשרה חברי אצ"ל נוספים, וחייל צה"ל (בסך הכל: 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל). מבין הנופלים של האצ"ל, שלושה היו מעולי האלטלנה, והשאר ותיקים (יחסית).

 

בצילום מופיע דגם של אלטלנה שנבנה על פי תכניות אמריקניות. מדובר בנחתת שסימונה בצי האמריקאי היה lst 138. גודלו של הדגם 42 ס"מ.

בצילום מופיע דגם של אלטלנה שנבנה על פי תכניות אמריקניות. מדובר בנחתת שסימונה בצי האמריקאי היה lst 138. גודלו של הדגם 42 ס"מ.


סקיצה של דגם האניה

סקיצה של דגם האניה



שנה אחרי שעלתה לחוף

שנה אחרי שעלתה לחוף

סיפור ההטבעה

מתוך הספר על מילה ברנר

ב- 19 באוקטובר נקשרה ש-45, "הסוג האפור" גוררת גדולה וחזקה אל אלטלנה והחלה למשוך אותה. הכבל שהיה דק מדי נקרע והעבודה נפסקה. ב- 20 באוקטובר הגיע הפריגטה "מבטח" ק-28 בפיקודו של מילה ליפו. כבלים עבים וחזקים יותר נקשרו לאלטלנה ו"מבטח" התחילה למשוך את האניה, בהתחלה ללא הצלחה. התברר שנוצר מגע ריק, וואקום בין האניה לבין החול, אשר מנע את שחרורה. מילה לא ויתר, ניסה למשוך לצדדים שונים ועדיין לא היתה תזוזה. הים היה שקט  מאד, מצב אופייני לחודש אוקטובר. יום אחר לפנות ערב קיפי ושמיר היו על אלטלנה הפריגטה משכה ומשכה ו… כלום. שמיר הציע לרדת לחוף לשתות קפה וירד לסירה. קיפי נשאר וכאשר הסתכל על הסירה , ראה לפתע, איזה שינוי במצבה של האניה כלפיה, אך לא חש כלום. ואז שוב, נראה היה בבירור שינוי קל במיקומה של האלטלנה. האניה החלה להשתחרר מהחול והגוררת עשתה דרכה מערבה לכיוון הים העמוק. מילה קיבל משמיר הוראה להטביע אותה במרחק חמישה עשר מייל מהחוף.


מתוך יומן המבצעים של חיל הים:

ב- 30.10.1949 ק-28 מדווח בשעה 1520 שהאלטלנה טבעה 15 מייל מיפו בעומק 165 פאדום.

ב- 30.10.1949 ק-28 מדווח בשעה 1520 שהאלטלנה טבעה 15 מייל מיפו בעומק 165 פאדום.

מיקום משוער של הטביעה

מיקום משוער של הטביעה

*צילומים נוספים באתר navsource

סיפור הכתובת על צד הספינה

לחצו להגדלה:

לחצו להגדלה

הכתבה הופקה בשיתוף פעולה עם האתר "הסזון":

http://www.facebook.com/pages/hszwon/136153869768053


מתוך אתר פורום צלילה טכנית: http://www.tek-dive.com/index.php/en/center-coast/102-altalena

עריכה ותחקיר מרק פדר

תמונה ראשית: ex LST-138 as Altalena underway bound for Israel with volunteers and freedom fighters on board, June 1948

צלם: David Taggar

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s