חלוקתה של ירושלים בתש"ח – יהודה לפידות   Leave a comment

צילום: ג'ון פיליפסיחסם של ראשי הציונות הסוציאליסטים לירושלים היה אמביוולנטי. אנשי העלייה השנייה והשלישית פנו להתיישבות החקלאית בארץ-ישראל, והם הסתכלו על "הישוב הישן" בירושלים כעל נטע זר. יהודי ירושלים סימלו בעיניהם את הגלותיות שיש לשנותה. החלוצים הסוציאליסטים רצו לבנות את היהודי החדש, עובד האדמה. כאשר, למשל, הזדמנה אפשרות לקנות חלקת אדמה גדולה בירושלים, ובאותה עת באה הצעה לקנות אדמות בעמק יזרעאל, העדיפו אנשי הקרן הקימת את עמק יזראל על ירושלים.


ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של התנועה הסוציאליסטית בארץ-ישראל, ביקר לראשונה בירושלים רק תשע שנים לאחר עלייתו ארצה, ובן-גוריון ביקר בעיר שנתיים לאחר עלייתו.

החלוצים, כותבת ההסטוריונית אניטה שפירא, חשבו את הקשר הרגשי לירושלים לדבר שעבר זמנו, עניין 'ריאקציוני'. חלוצי העלייה השנייה הדירו רגלם מירושלים.

רעיון חלוקתה של ירושלים הועלה בפעם הראשונה בשנת 1932, במכתב שכתב חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, להרברט סמואל (הנציב העליון הראשון בארץ-ישראל המנדטורית, שבשנים 1931-1932 שימש שר-הפנים בממשלת בריטניה). באותו מכתב מציע ארלוזורוב לחלק את ירושלים לשני חצאים: יהודי וערבי. 1

הרובע היהודי יכלול את החלקים החדשים של העיר, ויאוכלס ברובו ביהודים. הרובע הערבי יכלול בעיקר את העיר העתיקה (שגרו בה אז כ-5000 יהודים) ותלפיות והוא יאוכלס בעיקר בערבים.

בשנת 1936 פרעו, כידוע, הערבים פרעות ביהודים ובעקבותם הקימה ממשלת בריטניה ועדת חקירה, בראשותו של הלורד פיל. הוועדה ביקרה בארץ, שמעה את טענותיהם של הערבים והיהודים ביולי 1937 הגישה את המלצותיה לממשלה הבריטית: 2

1. הוועדה ממליצה לסיים את המנדט הבריטי במתכונתו הנוכחית ולהקים בשטח המנדט שתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית.
2. מובלעת, שתכלול את ירושלים, בית-לחם, נצרת, הכינרת ופרוזדור מאזור ירושלים לים התיכון, תישאר תחת המנדט הבריטי.
3. מטרת המנדט הבריטי על אזור זה לא תהיה ליצור שלטון עצמאי בעתיד, אלא שמירה על המקומות הקדושים.

הערבים דחו את המלצות הוועדה, בעוד הסוכנות היהודית לא ערערה על העיקרון של חלוקת הארץ ליהודית וערבית. הסוכנות, בראשותו של דוד בן-גוריון, לא הסכימה להמשך השלטון הבריטי בירושלים, ובשנת 1938, הציעה לוועדת וודהֶד את חלוקתה של ירושלים (ועדת ג'ון וודהֶד Woodhead נתבקשה על-ידי ממשלת בריטניה לבדוק אם רעיונות ועדת פיל ניתנים לביצוע). לפי הצעה זו (שצורפה אליה מפה מפורטת) תצורף ירושלים המזרחית, כולל העיר העתיקה, למדינה הערבית שתקום, בעוד ירושלים המערבית תצורף למדינה היהודית. בהצעה נאמר, בין היתר: 3

1. העיר העתיקה ושטחים מצפון ומדרום לה, המאוכלסים בעיקר מוסלמים ונוצרים, יישארו תחת מנדט בריטי.
2. "ירושלים היהודית החדשה", הכוללת את הרבעים ממערב לעיר העתיקה לאורך הכביש לעין-כרם, ואזור האוניברסיטה העברית, יִיכללו במדינה היהודית. שטחים אלה מאוכלסים ברובם ביהודים (71,000 מתוך 74,000).
3. בין האזור היהודי בירושלים והמדינה היהודית במישור החוף יוקם פרוזדור.

לפי הצעה זו ויתרה הסוכנות היהודית מרצונה על ימין-משה, מקור-חיים, תלפיות וקיבוץ רמת-רחל, וכמובן על השכונות המעורבות קטמון וטלביה.


חלוקתה של ירושלים לפי הצעת הסוכנות היהודית


לאור תגובותיהם של הערבים והיהודים, לא מימשה ממשלת בריטניה את המלצותיה של ועדת פיל. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה ולקראת סיומה הכריז האצ"ל על המרד בשלטון הבריטי בארץ-ישראל. בעקבות המאבק המזוין, בו לקחו חלק האצ"ל, לח"י וארגון ה"הגנה", העבירה ממשלת בריטניה, בפברואר 1947, את בעיית ארץ-ישראל לידי ארגון האומות המאוחדות.
ועדת החקירה מטעם האו"ם (אונסקו"פ) הגיעה ארצה ושמעה עדויות מערבים ומיהודים כאחד. בן-גוריון, שתמך בחלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית, היה זהיר הפעם ובעדותו רמז על רעיון חלוקתה של ירושלים. את נושא חלוקתה של ירושלים העלה בן-גוריון באופן מפורט יותר רק בפרוזדורים, בשיחות בלתי רשמיות. הוועדה שמעה הצעות רבות, ולבסוף החליטה להמליץ בפני עצרת האו"ם על חלוקתה של ארץ-ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית, בעוד ירושלים רבתי תהיה תחת שלטון בין-לאומי. עצרת האו"ם שהתכנסה בלייק סקסס דנה בהמלצות הוועדה, בעוד נציגי הצדדים מנסים לשכנע את חברי העצרת להכניס שינויים לטובתם. משה שרתוק (שרת) (לימים שר-החוץ וראש ממשלת ישראל) שייצג את הסוכנות היהודית, חזר והציע את חלוקתה של ירושלים, במתכונת של הצעת הסוכנות היהודית לוועדת וודהד משנת 1938, דהיינו, שירושלים המערבית תצורף למדינה היהודית, בעוד ירושלים המזרחית (כולל העיר העתיקה) תצורף למדינה הערבית. הצעתו של שרתוק לא נתקבלה, והעצרת החליטה בסופו של דבר שבירושלים ישרור שלטון בין-לאומי בחסות האו"ם.
ב-17 בנובמבר, זמן קצר לפני החלטת עצרת האו"ם בדבר חלוקתה של ארץ-ישראל, נפגשה גולדה מאירסון (מאיר) (לימים שרת-החוץ וראש ממשלת ישראל) עם עבדאללה מלך ירדן. הפגישה החשאית התקיימה בנהריים בביתו של אברהם רוטנברג (מנהל מפעל החשמל במקום) ונכחו בה גם אליהו ששון ועזרא דנין, מומחים לענייני ערבים בסוכנות היהודית. אברהם רוטנברג, יחד עם עוזרו אברהם דסקל, נהגו לבקר בלוויית נשותיהם בארמון המלך עבדאללה בעמאן, והמלך אהב להתארח בבית רוטנברג בנהריים. דסקל, שהשתייך למודיעין של ההגנה, היה מבאי ביתו של עבדאללה, ויחד עם עוזרו של המלך ארגן את הפגישה עם גולדה מאירסון. האווירה בפגישה היתה ידידותית ודברי המשתתפים נאמרו ברוח טובה. בפרוטוקול של הישיבה, שנכתב בידי דנין, נאמר, בין השאר:
4


עבדאללה: בין הערבים וביניכם לא קיים סכסוך. הסכסוך הוא בין הערבים לבין הבריטים על שהביאוכם וביניכם לבין הבריטים על שלא קיימו את אשר הבטיחו לכם. עתה אני משוכנע שהבריטים הולכים ונשארנו אנו ואתם פנים אל פנים. כל התנגשות בינינו בעוכרי שנינו. בזמנו דיברנו על חלוקה. אני מסכים לחלוקה אשר לא תבייש אותי בפני העולם הערבי…
הסברנו לו כי ענייננו נידון עתה באו"ם ואנו מקווים ששם יוחלט על הקמת שתי מדינות: האחת יהודית והאחת ערבית, וברצוננו לדבר עתה על הסכם אתו על יסוד החלטות כאלה. אמר שהוא מבין זאת והיה רצוי שמיד לאחר קבלת החלטות האו"ם, ניפגש שנית ונדון על דרכי שיתוף הפעולה לאור החלוקה. כאן הוסיף ושאל מה יהיה יחסנו לניסיון מצידו לתפוס את החלק הערבי של הארץ? לתשובתנו כי נביט [על כך] בעין יפה, בייחוד אם לא תפריע לנו להקמת מדינתנו ולא תביא להתנגשות בינינו לבין כוחותיו…
עבדאללה: אני חפץ בחלק זה על-מנת לצרפו למדינתי ואיני רוצה ליצור מדינה ערבית חדשה שתפריע לתוכניותיי… אשר לגבול הערבי-יהודי בארץ-ישראל – הוא מוכן יהיה לקחת את הדבר לידיו ולשמור שלא תהא התנגשות בין יהודים לערבים. הוא מייעץ לנו להשיב במהלומות קשות במקרה שהמופתי יעז וינסה לפגוע בנו… כששאלנו אותו בסוף השיחה אם נמצא רקע משותף, בין מדיני ובין כלכלי-ביטחוני – האם יהיה מוכן לחתימת הסכם בכתב, ענה בחיוב וביקש שנמציא לו טיוטה…

לפגישה זו, שנערכה בין גולדה מאירסון לבין המלך עבדאללה, היו השלכות מרחיקות לכת, מאחר שהונחו בה היסודות לעתיד היחסים בין ממלכת ירדן לבין מדינת ישראל. הושגה הסכמה בדבר התנגדות להקמתה של מדינה ערבית-פלשתינית בארץ-ישראל המערבית. גולדה, שדיברה בשם בן-גוריון, הסכימה שעבדאללה יפלוש לארץ-ישראל המערבית, ויספח למדינת ירדן את השטח שהיה מיועד למדינה הערבית. בתמורה, לא יפגע עבדאללה במדינת היהודים, ויימנע מהתנגשות צבאית אתם.
בעוד מעשי האיבה משתוללים בארץ, המשיכו להגיע מסרים ממלך ירדן. מן המסרים ניתן היה ללמוד כי הבריטים עומדים לחסל את בסיסם הצבאי בירדן (להוציא בסיס תעופה) ועם גמר החוזה עם ירדן, עלולה ממשלת בריטניה להפסיק גם את תמיכתה הכספית בלגיון הערבי. לאור חשש זה, ביקש עבדאללה מן היהודים עזרה כספית. כן ביקש עזרה דיפלומטית ברכישת אהדתן של ארצות-הברית וברית-המועצות (יש לזכור כי שתי מעצמות-העל טרם הכירו באותם ימים במדינת ירדן החדשה שנוסדה על-ידי הבריטית בשנת 1946). בן-גוריון החליט להיענות לבקשותיו של המלך עבדאללה, ובשיחה שקיים משה שרתוק עם בכירי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בינואר 1948, סוכמה המדיניות כלפי מלך ירדן:
5

[…] בעזרתנו ישתלט על החלק הערבי של הארץ ולא יצטרך לרכז בה כוחות לוחמים. אנו נשתדל אז לרכוש את אהדתה של ארצות-הברית ואולי גם של רוסיה לעניינו… אמרו לו בשמי [דברי שרתוק] כי אני הולך ללוות כספים עבורנו וממה שנקבל נפריש לו ולצבאו…

כעבור שבוע ימים, כתב אליהו ששון (מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) מכתב למלך עבדאללה, ובו אנו מוצאים, בין היתר, את הדברים הבאים: 6

[…] לבסוף רוצה אני להודיעכם, כי "אחי הגדול" [הכוונה למשה שרתוק] ביקר בארץ-ישראל, ונידונו עימו:

א. ההסכם שבינינו והדרך להגשמתו המהירה.
ב. חיזוק מעמדכם הבינלאומי וסיכוייו.
ג. הענקת אשראי בינלאומי לכם והדרכים המובילות לזה.
ד. שיפור היחסים ביניכם לבין האמריקאים והרוסים, והדרכים המובילות לכך.
ה. התערבותכם בחלק הערבי של ארץ-ישראל וכיבושו, ללא מחאת מועצת הביטחון.

כל הדברים האלה, הם בעלי חשיבות גדולה, המחייבת דיון עמכם באופן ישיר או דרך מתווך במהירות האפשרית.

בפברואר 1948 התקימה פגישה בין אליהו ששון, לבין עומר דג'אני, ערבי פלשתינאי ממקורבי המלך עבדאללה ונציגו האישי באו"ם. באותה פגישה סיפר דג'אני לששון, כי דעתו של המלך אינה נוחה מהחלטת האו"ם, הקובעת שבירושלים יכון משטר בינלאומי. עבדאללה מעדיף, לדבריו, את חלוקתה של ירושלים, לפיה – ירושלים החדשה (המערבית) תצורף למדינה היהודית, בעוד ירושלים המזרחית תצורף לממלכת ירדן. למרות שהרעיון תאם להפליא את תוכניותיו של בן-גוריון, השיב ששון כי אין זה הזמן המתאים להפר את החלטות האו"ם. בן-גוריון ראה את החלטת עצרת האו"ם כמקשה אחת, ודחיית אחד המרכיבים של ההחלטה עלול היה לסכן את הקמתה של מדינת היהודים. מסיבה זו תמך בן-גוריון בבינאום ירושלים, למרות שחתר לחלוקתה של העיר. התמיכה בבינאום ירושלים הייתה בבחינת הכרח בל-יגונה.
כאשר עלתה לדיון שאלת מינוי מפקד צבאי לירושלים, חיפש בן-גוריון אדם מסור וממושמע, שימלא בנאמנות ובקפדנות את מדיניותו לגבי ירושלים. בעוד שביֶתר חלקי הארץ גרס בן-גוריון שיש למנות קצינים מיוצאי הצבא הבריטי, הרי בירושלים היה המינוי של דוד שאלתיאל מינוי פוליטי מובהק. לא די בזאת ששאלתיאל לא שירת בצבא הבריטי, אלא שאף בארגון ההגנה לא מילא תפקידים צבאיים. שאלתיאל היה מראשי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) והיה פעיל בתקופת "הסזון". בנוסף לזאת היה לשאלתיאל גם ניסיון מדיני, כאשר בתום מלחמת-העולם השנייה עסק באירופה בשליחות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

בנוסף להנחיות הכלליות, הורה בן-גוריון לשאלתיאל כי עליו להתיעץ עם הדרג המדיני לפני כל פעולה צבאית, ולעמוד בקשר הדוק עם אליהו ששון מן המחלקה המדינית של הסוכנות. בן-גוריון ראה בשאלתיאל את נציגו האישי בירושלים, ושאלתיאל היה מפקד החטיבה היחיד שהיה קשור ישירות אל ראש הממשלה ושר הביטחון, ולא תמיד היה המטה הכללי שותף להתייעצויות אלה.
המאורעות הצבאיים התפתחו בארץ שלא כמצופה. לעבדאללה לא הייתה השפעה על הערבים הפלשתינאים שנתמכו על-ידי המופתי הירושלמי (ששהה אותה עת במצרים) ועל-ידי סוריה ועיראק, והתוצאה הייתה אי שקט בכל רחבי ארץ-ישראל. בארבעת החודשים הראשונים מיום החלטת עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, היתה היוזמה בידי הערבים. ירושלים הושמה במצור, ומנהיגיה יצאו בקריאה נואשת לעזרה. בסוף חודש מרס הציעה הסוכנות היהודית, שוועדת הביצוע של האו"ם תשתמש בצבא הסקנדינבי, שזה עתה סיים את תפקידו בגרמניה, ככוח משטרה בירושלים, אולם ההצעה נדחתה. יש לזכור כי אותה עת החלה "המלחמה הקרה" בין ארצות הברית ושותפיה לבין ברית המועצות וגרורותיה. מלחמה קרה זו מנעה הסכמה בין המעצמות בדבר משלוח כוח צבאי לירושלים.

בתחילת אפריל 1948 הבין בן-גוריון כי אין בכוחו של האו"ם לכפות את החלטתו להחלת משטר בינלאומי בירושלים, ועל-כן חזר לתוכניתו הישנה והיא – חלוקתה של ירושלים. כדי להציל את יהודי ירושלים, הורה בן-גוריון לתקוף את המשלטים משני צידי הדרך המובילה לירושלים ולהעביר את היוזמה הצבאית לידי היהודים. ב-6 באפריל החל מצבע "נחשון", שבמהלכו נפרץ המצור על ירושלים ולעיר הועברו שיירות עם נשק ותחמושת, מזון ואספקה.

ב-9 באפריל כבשו כוחות האצ"ל ולח"י את הכפר הערבי דיר-יאסין; כיבוש שלהֵדיו היתה השפעה רבה על מהלך המלחמה כולה. בסוף אותו חודש נכבשה גם השכונה הערבית "קטמון" בירושלים בידי כוחות ההגנה וכן סולק הכוח הערבי משייח' ג'ראח. בשאר חלקי הארץ, השתלטו כוחות ההגנה על העיר טבריה, וכעבור מספר ימים שוחררה גם חיפה. ב-25 באפריל תקפו כוחות האצ"ל את העיר הערבית יפו וכעבור מספר ימי לחימה נכבשה מנשייה ובעקבותיה נכנעה העיר כולה.

בעקבות המתקפה היהודית של חודש אפריל, החלה בריחה המונית של ערבים מן הערים והכפרים. בריחה זו הואצה על-ידי המנהיגים הערבים בארץ-ישראל, שהאמינו כי עם פלישת צבאות ערב, ינחלו היהודים מפלה ניצחת וכל התושבים הערבים יוכלו לחזור לבתיהם ואף לבוז את רכוש היהודים.
התפתחות זו השפיעה על הערכותיו של המלך עבדאללה, וב-22 באפריל התפרסמה בעיתונות הצהרה שמסר המלך לכתב סוכנות הידיעות הערבית, בה נאמר, כי אחרי מאורעות דיר-יאסין, חיפה וטבריה, אפסה תקוות המלך למצוא פתרון לבעיית פלסטין. אם יוזמן להגן על פלסטין – יעשה זאת. ליהודים יש עדיין שהות ליישב את הסכסוך, אם יסכימו לכינונה של פלסטין כמדינה ערבית משתי גדות הירדן, אשר תעניק ליהודים שלטון בית באזורים בהם הם מהווים רוב.
בתשובה להצהרתו זו של המלך עבדאללה, שלח אליהו ששון את המברק הבא אל ראש לשכת המלך: 7


אבקשך להעביר לדיעת הוד מלכותו את הדברים הבאים:
השלום המקֻווה בארץ-ישראל וההבנה ההדדית בין הערבים והיהודים, לא ייתכן שיושגו בדרך האיומים, הנשענים על תעמולה משוחדת ומטעה. וכן לא יושגו על-ידי הכתבת תנאים מצד אחד. ההבנה ההדדית האמיתית, שהיא לטובת הכול ורצוייה מאוד, אפשר להשיגה על-ידי משא ומתן שקט סביב שולחן עגול – משא ומתן שיודרך על-ידי כוונה כנה ונכונות לערוב לשאיפותיהם, זכויותיהם ועצמאותם גם של הערבים וגם של היהודים. הנני מאמין שהיהודים יקדמו בברכה כל צעד בכיוון זה, והריני מעמיד את שירותי האישי לרשות ביצועו של מפעל גדול זה, הצופן בחובו טובת המזרח והעולם כולו. בסיום, הריני מבקש שהוד מלכותו לא ישים לב למה שאנשים משוחדים – ערבים וזרים – מנסים בימים אלה לצוד במים עכורים, על חשבון דמיהם הנקיים של היהודים והערבים.

ב-26 באפריל התפרסמה בעיתונות הודעה של המלך עבדאללה בה נאמר, כי אם היהודים לא יקבלו את הצעתו לחיות כאזרחים במדינה ערבית, ייפול בחלקו הכבוד לשחרר את פלסטין וכי הוא יעמוד בראש צבאות עבר-הירדן, סוריה ולבנון שייכנסו לארץ-ישראל. באותו יום הודיעה העיתונות על החלטת הפרלמנט של ירדן, לשגר את הלגיון הערבי לארץ-ישראל.
בסוף אפריל היו בארץ כאלפיים חיילים של הלגיון הערבי, אשר שמרו על דרכי הנסיגה של הכוחות הבריטים מירושלים. עבדאללה התכוון להכניס כוחות נוספים, אולם נתקל בהתנגדות חריפה של משרד החוץ הבריטי. יש לזכור כי עד ה-15 במאי 1948, היו הקצינים הבריטים ששרתו בלגיון הערבי, רשומים כחיילי צבא הקבע הבריטי. התערבותם בקרבות בארץ-ישראל המערבית היתה מתפרשת כהתערבות של בריטניה, אשר התחייבה להיות נייטרלית בסכסוך היהודי-ערבי. משרד החוץ הבריטי לא רק ביקש למנוע כניסה של כוחות נוספים, אלא אף ביקש להוציא את כל היחידות של הלגיון הערבי ששכנו בארץ-ישראל המערבית.
במברק של הנציב העליון, סיר א. קניגהם, אל משרד החוץ הבריטי בלונדון מה-17 באפריל, מסביר הנציב כי:
8

הלגיון הערבי בפלשתינה מחזיק בדרכים הנמצאות בשטח הערבי, אבל הדרכים אינן שקטות. דרכים אלה דרושות לנסיגת הכוחות הבריטיים עם סיום המנדט ולכן חשוב שהלגיון ימשיך להחזיק בהן. על-כן אין באפשרותנו לשחרר כוחות לגיון אלה לפני סיום המנדט.
ברור כי הלגיון לא יפתח בשום פעולות יזומות בפלשתינה לפני סיום המנדט.

למרות הצהרותיו של המלך עבדאללה, האמין בן-גוריון כי ניתן יהיה למנוע מלחמה עם ירדן. זו הסיבה להוראה שנתן ב-30 באפריל לבטל את פיצוץ הגשר ליד נהריים, שתוכנן על-ידי יחידה של חטיבת "גולני", בנימוק כי זה מהווה "הפרת ההסכם עם עבר הירדן". 9
תמיכה להערכתו זו של בן-גוריון הגיעה מניו-יורק, במברק ששלח אליו משה שרתוק ב-1 במאי 1948. במברקו מספר שרתוק על פגישה שהיתה לו עם קריץ' ג'ונס, שר המושבות וראש המשלחת הבריטית לעצרת הכללית של האו"ם. ג'ונס אמר כי אין אמת בחשדנו, כאילו אין הבריטים מתכוונים לעזוב את ארץ-ישראל ב-15 במאי, יום סיום המנדט. עוד אמר שעבדאללה אומנם מרבה באיומים, אולם כוונתו להסתפק בשטח שהוקצה למדינה הערבית. לטענתו, הכיבושים האחרונים שעשינו (טבריה, חיפה ויפו) מכבידים על המאמצים של הבריטים להרגיע את הערבים. במיוחד ביקש שנעצור ביפו ולא נמשיך את מסע הכיבושים.
10
ב-2 במאי, התקיימה בנהריים פגישה יוצאת דופן בין קצינים בריטים של הלגיון הערבי לבין קצינים בכירים של ה"הגנה". הפגישה התקיימה ביוזמת הבריטים, והשתתפו בה קולונל דסמונד גולדי ומייג'ור צ'ארלס קוקר מן הלגיון הערבי. את ה"הגנה" ייצגו שלמה רבינוביץ (שמיר), חבר המטה הכללי ונחום שפיגל – קצין המבצעים של חטיבת "גולני". (מן הראוי להזכיר כי הלגיון הערבי היה בפיקוד בריטי, בחימוש בריטי ובמימון הממשלה הבריטית. אמנם המלך עבדאללה היה להלכה המפקד העליון של צבאו, אולם למעשה שלטו הבריטים בצבא זה). להלן קטעים מפרוטוקול הפגישה:
11


קולונל גולדי פתח ואמר כי הם מייצגים את גלאב פחה, מפקד הלגיון הערבי, ובכוונתם ליצור מגע ישיר ובלתי אמצעי עם היהודים.
גולדי: אנחנו רוצים מגע אתכם על מנת למנוע התנגשות אתכם. האם זה אפשרי?
שלמה (שמיר): במידה והלגיון לא ילחם בנו… ובמידה שהוא יהיה איפה שהוא צריך להיות, אינני רואה כל סיבה להתנגשות.
[…]
גולדי: אנו דואגים למצב בירושלים. איך אפשר למנוע התנגשות שם?
שלמה: דעתנו בעניין זה ידועה. באותה מידה שירושלים העברית תהיה בטוחה, הדרך אליה פתוחה וכן הישובים היהודיים בסביבותיה בטוחים, חושבני שלא יהיה מקום להתנגשות…
קוקר: האם הליכתכם ליפו היא סימן לתוכניות ההתרחבות שלכם?
שלמה: לא. פרשת יפו ידועה. כידוע לך, יפו הטרידה קשה את תל-אביב ואת זה אי אפשר היה לסבול. (ההדגשה שלי, י.ל.)
מסכם שלמה שמיר את התרשמותו מן השיחה שנמשכה כשעה ורבע:

א. הקצינים הבריטים רוצים לקבוע מגע בלתי-אמצעי אתנו, בעיקר בשביל פעולות עתידיות.
ב. ברצונם לגשש את תוכניותינו לגבי הארץ כולה, ולדעת מה תהיה תגובתנו אם הלגיון יגן על השטח המיוחד למדינה הערבית.
ג. עניין ירושלים מדאיג אותם, והם תמהים אם אפשר יהיה לבוא לידי איזה שהוא הסדר.

בפגישה בנהריים חזרו הצדדים על אשר הוסכם בעבר, דהיינו, שהלגיון הערבי יתפוס את השטח המיועד למדינה הערבית ויימנע מהתנגשות עם היהודים. דברי הקצינים הבריטים אישרו את הרגשתו של בן-גוריון, כי למרות דברי האיומים של עבדאללה, הוא לא חזר בו מן העקרונות עליהם הסכים בזמנו. החידוש בפגישה בנהריים הוא בכך, שזו הפעם הראשונה שירושלים מועלית לדיון, בו נאמר כי הלגיון והיהודים מעונינים להימנע מהתנגשות בעיר. וכך עונה שמיר לשאלתו של גולדי: "דעתנו בעניין זה ידועה. באותה מידה שירושלים העברית תהיה בטוחה… חושבני שלא יהיה מקום להתנגשות". דבריו של שמיר נאמרו בהנחייתו של בן-גוריון, ויש בהם מסר ברור לבריטים ולעבדאללה, כי הסוכנות היהודית (שהגיעה למסקנה כי תוכנית בינאום העיר אינה ברת-ביצוע) חוזרת לתוכנית חלוקתה של ירושלים – העיר המערבית ליהודים, והעיר המזרחית (כולל העיר העתיקה) – לערבים.
דיווח על הפגישה בנהריים, אנו מוצאים במברקו של א. קירקברייד מעמאן למשרד החוץ בלונדון. במברק נאמר כי:
12

לאחרונה מתקיימים מגעים בין קצינים בריטים בלגיון לבין ההגנה. במגעים סודיים אלה, המטרה היא להגדיר את השטחים שיהיו בשליטה של שני הצדדים.

על הכוונות הצבאיות של הלגיון הערבי, ניתן ללמוד ממברק נוסף ששלח א. קירקברייד מעמאן ללונדון: 13

הרעיון הכללי הוא, לבסס בשלב ראשון את יחידות הלגיון הערבי בחברון, רמאללה ושכם ואחר כך להחליט בהתאם להתפתחויות. ירושלים מהווה בעיה קשה מדי מכדי שהלגיון הערבי יוכל להתמודד איתה לבדו, והגליל רחוק מדי והקשר אליו עובר דרך אזורים יהודיים.


יפו, לוד ורמלה נמצאות תחת השפעת המופתי, ותומכיו מאיימים לרצוח כל אחד שיש לו קשר עם הלגיון הערבי.
הכוונה היא להימנע מהתנגשות עם היהודים, אבל יש להמתין ולראות באיזו מידה הדבר הזה אפשרי.
באותו זמן נפגש משה שרתוק עם מזכיר המדינה בוושינגטון. שרתוק סיפר למזכיר כי שר המושבות הבריטי מסר לו לאחרונה, כי בכוונת עבדאללה להיכנס לארץ-ישראל המערבית, אולם יסתפק בתפיסת השטח שיועד למדינה הערבית. שרתוק הוסיף ואמר כי לאור ההצלחות הצבאיות האחרונות של היהודים ולאור ההסכם מאחורי הפרגוד עם עבדאללה, הוא מעריך כי ניתן יהיה להקים את המדינה היהודית במועד שנקבע, ללא צורך בדחייה נוספת. 14

במשך כל אותם ימי סוף אפריל ותחילת מאי, עשה הנציב העליון הבריטי מאמצים רבים, כדי להביא לידי הפסקת-אש בירושלים. הוא רצה לדחות על-ידי כך את המלחמה בין היהודים והערבים עד לאחר השלמת פינוי הכוחות הבריטים מירושלים. לאחר מספר פגישות עם נציגי היהודים והערבים, התפרסמה ב-8 במאי הודעה מטעם ממשלת המנדט הבריטי בדבר הפסקת-אש בירושלים. מפקדת ההגנה הורתה לכל יחידותיה בירושלים להפסיק את האש במועד שנקבע. הפסקת-האש בירושלים נמשכה מאותו יום ועד לצאת הבריטים את העיר.
באותו יום, הודיע הקולונל נורמן (קצין מודיעין בצבא הבריטי) שהמלך עבדאללה מעוניין בפגישה עם נציג היהודים. בן-גוריון הטיל על גולדה מאירסון (מאיר) להיפגש עם המלך, שביקש, כי הפגישה תתקיים הפעם בארמונו אשר בעמאן.
גולדה שהתה אותה עת בירושלים, ומטוס מיוחד נשלח כדי להביאה לתל-אביב לפגישה עם בן-גוריון. לאחר הפגישה, נסעה גולדה לנהריים בלוויית עזרא דנין ששימש כמתורגמן. בנהריים, התאכסנה גולדה בביתו של אברהם דסקל, ועם רדת החשיכה, הגיע מוחמד זובאטי, מזכירו ואיש אמונו של עבדאללה. החבורה חצתה את הירדן במכוניתו של זובאטי, כאשר גולדה מחופשת לערבייה, כדי שלא לעורר את חשדם של משמרות הלגיון הערבי.
עבדאללה קיבל את האורחים בארמונו אשר בעמאן. השיחה התנהלה באווירה ידידותית ולקראת חצות ליווה זובאטי את אורחיו במכוניתו חזרה לנהריים. גולדה שבה מיד לתל-אביב כדי לדווח לבן-גוריון את תוכן השיחה עם עבדאללה.
בהגיעה לתל-אביב ב-11 במאי נודע לה כי בן-גוריון עסוק בסקירת המצב הביטחוני בפני חברי המרכז של מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל).
15
"באמצע הישיבה", כותב בן-גוריון ביומנו, "באה גולדה מהפגישה עם עבדאללה ובתשובה לשאלתי, נתנה לי פתקה זו: 'נפגשנו בידידות. הוא מודאג מאד ופניו איומים. לא הכחיש שהיה בינינו דיבור והבנה על סידור רצוי, זאת אומרת שהוא ייקח את החלק הערבי, אבל עכשיו הוא רק אחד מתוך חמישה. זאת התכנית שהוא הציע – ארץ אחידה עם אוטונומיה בחלקים היהודיים, וכעבור שנה תהיה זו ארץ אחת תחת שלטונו.'
מיד יצאתי ל'בית האדום' והזעקתי את יגאל ידין, יוחנן רטנר וישראל גלילי. דרשתי להפוך את הכוח שלנו לכוח מובילי. להחיש כיבוש דרך לירושלים והאיים הערביים בין הישובים – ולתכנן מערכה נגד פלישה ערבית כוללת.
יגאל ידין מעורר שאלות אלו: הנילחם בעבדאללה מיד לכשיעבור גבולות הארץ המנדטוריים – או גבולות המדינה היהודית? עניתי שרק הי"ג [13 חברי מנהלת העם שהפכה לממשלה הזמנית] יוכל להכריע.
בא דוד שאלתיאל מירושלים – הוא רוצה לעבור אחרי תום המנדט להתקפה בירושלים. גם זו שאלה מדינית. ברור שעלינו להתקיף לאורך כל החזית ביום האפס – אבל ירושלים שַני (שונה). זה עלול להרגיז את העולם הנוצרי… "
בערב ישיבה רחבה: אליעזר קפלן, לוי שקולניק (אשכול), ישראל גלילי, ראשי האגפים. תכונה לקראת פלישה.
"יגאל ידין שואל: מתי ואיפה ניפגוש בכוחות עבדאללה (רק במדינתנו, בכל הארץ, גם בעבר הירדן?).
מירושלים עלינו לתפוס את כל המשלטים – שייח' ג'ראח וכדומה – כשאין בהם צבא בריטי.
הנחזיק בכביש לירושלים כל הזמן? – לשמור על משלטי הכביש – כן.
אליעזר קפלן מציע לסדר שביתת נשק בירושלים, למען שַחְרֵר כוחות. יש לדאוג להמשך הקיים.
גולדה שואלת אם רצוי לנו בפני העולם הנוצרי לעשות מלחמה בירושלים בניגוד לנצרות…
דוד שאלתיאל: האויב בירושלים חלש, יש כ-800 זרים, הם מתפוררים. רוחם נפלה. נקבל את בניין ג'נרלי מהצבא. בניין הדואר כבר בידינו [שני בניינים אלה היו במרכז ירושלים ונתפסו בזמנו על-ידי הבריטים לצורך בניית "אזור הביטחון". הבריטים הבטיחו בזמנו להחזיר את הבתים לידי היהודים מיד עם עוזבם את העיר].
העירותי שתיים: 1. הריסת האיים הערביים במרחבים היהודיים (רמלה-לוד, בית-שאן, זרעין) המשמשים סכנה מיוחדת במקרה של פלישה ועלולים לחייב ריתוק של כוחות. 2. זיון מוגבר של ירושלים – גם אם תימשך ההפוגה, משום חשיבות ירושלים כשלעצמה, מאה אלף היהודים שבתוכה, והיותה מוקפת ישובים ערביים רבי אוכלוסין. כוח יהודי רב בירושלים ירתק כוחות ויעזור בהרבה לנגב.
(ההדגשה שלי, י.ל.).

למרות התפנית בעמדתו של עבדאללה, עדיין קיווה בן-גוריון שניתן יהיה למנוע התנגשות עם הצבא הירדני, לכן אינו עונה לשאלותיו הלגיטימיות של יגאל ידין "מתי ואיפה ניפגש עם עבדאללה (רק במדינתנו, בכל הארץ, גם בעבר הירדן?)".
באשר לירושלים, שוקל בן-גוריון את צעדיו בזהירות רבה. הוא רוצה למנוע מלחמה כוללת בעיר, כדי לא לשבש את תכניתו בדבר חלוקתה של ירושלים.
בישיבת "מנהלת העם" שהתקיימה ב-12 במאי, מסרה גולדה מאירסון (מאיר) דיווח מפורט על פגישתה עם המלך עבדאללה:
16

גולדה סיפרה כי "המלך פגש אותנו בידידות, אבל זה היה בכלל איש אחר, מאוד מדוכא, טרוד, עצבני". בהמשך מסרה את הצעתו של המלך, להקים מדינה אחת בה תהיה ליהודים אוטונומיה לתקופה של שנה אחת ואחר-כך תצורף הארץ לעבר הירדן.
"בתשובה", המשיכה גולדה, "אמרנו לו: הן היה בינינו דיבור. סמכנו על הדיבור הזה, סמכנו על הידידות הזאת… הוספנו ואמרנו, כי לעומת התוכנית שלו, אנחנו מציעים לחזור לאותה תוכנית שהיתה קיימת כל הזמן ושלגביה היתה הבנה הדדית והיה הסכם…"
המלך לא הכחיש שזה היה רצונו. אבל במשך הזמן קרו דברים בארץ. היה עניין דיר-יאסין. 'אז הייתי אחד ועכשיו אני אחד מבין חמישה [ירדן, סוריה, עיראק, לבנון ומצרים] ואני לא יכול, אין לי ברירה ואינני יכול אחרת'… ".
גולדה סיימה באומרה כי לפי הערכתה המלך אינו רוצה במלחמה הזאת, אלא שהוא כנראה מפחד מפני השותפים שלו.
הוסיף עזרא דנין: "… לאחר שגמרנו, המלך אמר: 'אני מצטער מאוד וחבל על הדם ועל ההרס בכל מקום. נקווה שאנחנו ניפגש ושלא ננתק את הקשרים".

בחודש פברואר 1975, הופיע משה דיין בפני סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן ואמר, בין השאר: 17

בפגישה של גולדה עם עבדאללה ביום 10 במאי 1948, ישנה גירסה נוספת על זו של גולדה. הגירסה הנוספת אומרת כי עבדאללה הבטיח שירדן ועיראק יכריזו מלחמה, אבל יעצרו ליד הגבולות של מדינת ישראל.

יומיים לאחר הפגישה בעמאן, קיבל בן-גוריון מברק מלונדון מאת נחום גולדמן, שהיה נציג הסוכנות היהודית באנגליה (ולימים יו"ר ונשיא ההסתדרות הציונית והקונגרס היהודי העולמי). במברק מספר גולדמן כי נפגש עם מקניל, סגן שר החוץ הבריטי, אשר הסביר לו כי עבדאללה רוצה להימנע מהתנגשות עם היהודים. המלך מעוניין לתפוס את החלק הערבי של ארץ-ישראל המערבית ואחר-כך יפתח במשא-ומתן. 18
לאחר הדיווח של גולדה על פגישתה עם עבדאללה, נערך בישיבת מועצת העם ויכוח כללי. הנושא העיקרי באותו דיון היה קביעת מדיניות לגבי ירושלים. כזכור, הוכרזה ב-8 במאי הפסקת-אש בירושלים, והשאלה היתה האם להמשיך במצב של הפסקת-אש גם לאחר צאת הבריטים את העיר, או להפעיל את כוחנו על-מנת להרחיב את השליטה היהודית בירושלים. יש לזכור כי עמדה על הפרק גם הצעת האו"ם לשביתת-נשק כללית, אשר תחול גם על ירושלים.
באותה ישיבה הציג בן-גוריון לראשונה את תוכניתו לחלוקתה של ירושלים. להלן קטעים מן הפרוטוקול של הישיבה.
19
בן-גוריון פתח את הדיון על ירושלים באומרו:

"… אינני רואה שום יתרון בשביתת נשק [בכל הארץ]. אני רואה לעומת זאת יתרון, בהפסקת אש בירושלים. כי היא בשבילנו נוחה. אם שייח ג'ראח איננה בידי הכנופיות ואם קטמון בידינו ויש לנו גישה למקור חיים – אז אנחנו יכולים להשלים עם זה שתלפיות עדיין איננה מצורפת ולא אכפת לי שהמרכז המסחרי עוד איננו בידנו. יען כי בפועל כל ירושלים היא בידינו…".

העובדה שירושלים העברית בידינו פירושה, אליבא דבן-גוריון, כי "בפועל כל ירושלים בידינו". מכאן ולהבא, בכל פעם שבן-גוריון מדבר על ירושלים, הוא מתכוון לחלק המערבי של העיר, תוך התעלמות מכוונת מן העיר העתיקה.
גולדה מאירסון הייתה היחידה שהתנגדה למדיניות זו של בן-גוריון. גולדה תמכה בהמשך שביתת הנשק בירושלים, אבל הציבה לכך תנאים ברורים ולראשונה היא מעלה את מצבו של הרובע היהודי בעיר העתיקה.

"… אני אומרת כי שביתת נשק יכולה להיות בתנאי של גישה חופשית לעיר העתיקה; הבטחת הדרך, לכל הפחות, למה שהם קוראים מזון, מים, נוסעים בלתי מזוינים, צרכי רפואה; שמירה על הכניסות לירושלים…".

דוד רֶמֶז (לימים שר התחבורה) הביע דעה פסימית לגבי היכולת שלנו לעמוד בפני ההתקפה הערבית, ולכן היה מוכן לוויתורים מפליגים ביותר.

"… לדעתי, גולדה מחמירה יותר מדי בתנאים. באם היא רוצה שביתת נשק, היא צריכה להסיר את התנאי האומר שלא להחזיר לערבים את השכונות שלהם. הערבים היו בקטמון. מה זה נקרא לא לתת להם לחזור לשם? הבתים האלה יהיו נחלת היהודים? אינני מתאר לי את הדבר הזה. נדמה לי שזה תנאי מופרך.."

פנחס רוזנבליט-רוזן, לימים שר המשפטים בממשלת ישראל, היה עוד יותר פסימי מרֶמֶז, לא רק שלא האמין ביכולתנו להחזיק בירושלים, אלא ראה את ירושלים כמעמסה.

"אשר לירושלים – אין לי כל ספק, כי על כל פנים בעניין זה אנחנו מעוניינים מאוד מאוד [בהפסקת אש]. מה יהיה המצב, אם באמת תהיה פלישה? … אם הם ירכזו כוחות בדרך רמאללה – לטרון ויבואו בכוחות עוד יותר גדולים. ברגע של פלישה – אינני רואה איך נוכל להגן על ירושלים … אם אנחנו נוכל להקל על כל החזית על-ידי כך שניטול מעל עצמנו את המעמסה הזאת – אזי אנחנו מעונינים בזה. ולא יכול להיות תנאי אחר מאשר הבטחת הדרך להספקת מזון. כול הדברים האחרים לעומת זה – אינם חשובים".

בן גוריון ענה למתווכחים וניסה לסכם את הדיון:

"… אני נגד זה, שאם נכבוש את הדרך לירושלים, שנרפה ממנה, עד שיהיה שלום עם העולם הערבי. אני חושב שעשינו משגה, לאחר שכבשנו בפעם הראשונה, שהרפינו מזה. לאחר שכבר למדנו את הלקח הזה וכשמחר או מחרתיים נכבוש את הקטע הזה (וזה לא למעלה מכוחותינו, למרות הכישלון בגוש-עציון) עלינו יהיה להחזיק בזה…
כאשר זה יהיה בידינו, ויציעו לנו שבירושלים לא תהיינה יריות, ויקראו לזה שביתת נשק – נסכים לזה. אבל שום שינויים בירושלים, שום יציאה מהשטחים השולטים על הכביש. כמה פעמים אנחנו צריכים לכבוש כיבוש אחד? כאשר יבוא השלום שלנו ויתבעו מאתנו שנחזיר את יפו – אינני בעד כיבושים…
לכן, אם רוצים שבירושלים לא תהיינה יריות על יסוד הסטטוס קוו – נסכים לזה… אפילו אם לא נפתח את הדרך לכותל המערבי … ואני אומר שלא נורא הדבר, גם אם לא נלך שלושה חודשים לכותל המערבי. ירושלים – לא כולה בידינו, אבל מצבנו הוא טוב…
אני בעד זה שנקים נקודות ונגדל בהן ירקות. אחר-כך, כאשר יהיה שלום – נחזיר להם את האדמה עם הירקות... אבל עתה לא נזוז מהמקום הזה…
אני מנסה לראות מהו הדבר המשותף. אנחנו מסכימים, שפרימאט הסטטוס- קוו בירושלים שריר… נוסף לסטטוס- קוו: הערבים לא יוכלו לחזור לשייח ג'ראח… ג'נרליה [בניין ג'נרלי] – בידינו, הפוסטה [בניין הדואר] -בידינו, אפ"ק (בנק אנגלו פלשתינה) – בידינו… נעמוד על הדרישה שיהיה חופש גישה לכותל המערבי, אבל לא נעשה מזה תנאי…" (כל ההדגשות שלי, י.ל.).

בסיום הישיבה, כאשר מתעוררת השאלה כיצד ניתן למנוע משאלתיאל לבצע פעולות צבאיות הנוגדות את ההחלטה בדבר חלוקתה של ירושלם, משיב בן-גוריון: "יש סידור כזה, שהמפקד מוכרח לקבל בכל עניין פוליטי הסכמה. בכול תכנון נגד הערבים – הוא מוכרח להתייעץ עם המחלקה ההמדינית [של הסוכנות היהודית]. היא יכולה להטיל וֶאטו, אלא אם כן יש הוראה מפה". ואכן, דוד שאלתיאל לא אִכזב את בן-גוריון ומילא בנאמנות ובצייטנות את מדיניותו. המהלכים הצבאיים בניצוחו של שאלתיאל היו פועל יוצא מהמדיניות שהיתווה בן-גוריון.
בסיכום ניתן לומר כי בכול מהלך הישיבה של מנהלת העם חזר בן-גוריון והדגיש כי לגבי דידו ירושלים פירושה ירושלים העברית. החשיבות שהוא מייחס לרחוב יפו ("בניין ג'נרלי, בניין הפוסטה ובניין אפ"ק") עולה לאין ערוך על חשיבותו של הכותל המערבי.
כעבור מספר שבועות כותב משה שרתוק מתל-אביב לנחום גולדמן בלונדון, כי התביעה של העולם הנוצרי לבינאום ירושלים איבדה את תוקפה המוסרי, משום שלא הצליחו למנוע את המלחמה בעיר והשאירו אותנו לנפשינו. מכאן שנשארה רק אופציה אחת והיא – חלוקתה של ירושלים. לדעת שרתוק, רעיון זה יהיה מקובל גם על הערבים, כולל עבדאללה.
20

הערות:

1. משה הירש ודבורה האוסן-כוריאל, בהנחיית רות לפידות, ירושלים לאן, מכון ירושלים לחקר ישראל, עמוד 23.
2. שם, עמוד 25.
3. שם, עמוד 25.
4. ארכיון ציוני מרכזי, 25/4004 S
5. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמ. 1947 – מאי 1948, עמוד 126.
6. שם, עמוד 147.
7. שם, עמוד 667.
8. ארכיון משרד החוץ הבריטי, FO 371/68852 .
9. דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 377.
10. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמ. 47 – מאי 48, עמוד 712.
11. גנזך המדינה 130.11/2513/2
12. ארכיון משרד החוץ הבריטי, FO 371/ 68853 .
13. FO 317/68852 .
14. Foreign Relations of the United States, Vol V. Part 2, p. 973.
15. דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, 409-410.
16. שם, שם.
17. עיתון "ידיעות אחרונות", מיום 28.2.1975.
18. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמ.47 – מאי 48, עמוד 793.
19. פרוטוקולים של ישיבת "מנהלת העם" מה-12 במאי 1948, גנזך המדינה.
20. תעודות מדיניות ודיפלומטיות כרך I עמ' 163.

מתוך האתר:

http://www.daat.ac.il/daat/history/al/c1-2.htm

פורסם י"ב אלול ה'תש"ע על ידי מאורעות היהודים ב-מאמרים, מורשת, ציונות

תגים: , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: