הכרזת המרד   Leave a comment

בִּשְנַת 1943 כבר היה ברור כי ניצחונן של בעלות-הברית על גרמניה הוא רק שאלה של זמן. אותה עֵת, ידעו בארץ את מֵמדי השואה שעברה על יהדות אירופה, אולם ממשלת בריטניה דבקה במדיניות ה"ספר הלבן" וסגרה בפני יהודים את שערי הארץ. יתרה מזאת, ספינות מעפילים שהצליחו לצאת את אירופה הבוערת, לא זו בלבד שלא הורשו להיכנס לארץ-ישראל, אלא חלקן אף אולצו לחזור לאירופה, ובכך גורלן נחרץ.

התנהגותה של ממשלת בריטניה הגבירה את התסיסה בְּקֶרֶב חוגי הנוער בארץ. מפקדת האצ"ל הגיעה למסקנה שיש להפסיק את שביתת-הנשק שהוכרזה על-ידי הארגון עם פרוץ מלחמת-העולם ולפעול נגד ממשלת ה"ספר הלבן" מִבְּלי להמתין לסיום המלחמה.

בצמרת הארגון היתה התחושה, שכדי לחדש את המאבק בשלטון הבריטי יש להכניס שינויים מפליגים בהנהגה. וכך מספר אליהו לנקין, שהיה מפקד בכיר באצ"ל: "אמרנו שאנחנו צריכים למצוא אדם שיפקד עלינו ושלא היה לו כל קשר עם מה שהתרחש בזמן הפילוג ואחריו [הכוונה לפילוג של אברהם שטרן]. אלא שקשה היה למצוא אדם כזה בארץ."1

באותם ימים הגיע ארצה מנחם בגין, שהיה נציב בית"ר בפולין. לאחר פרוץ מלחמת-העולם נעצר בגין על-ידי הסובייטים ונשלח למחנה מעצר בסיביר. כעבור שנה לערך שוחרר בגין מן המעצר בעקבות ההסכם הסובייטי-פולני, לפיו שוחררו כל האזרחים הפולנים שהיו כלואים בברית-המועצות. בגין התגייס לצבא הפולני שהוקם בברית-המועצות ("צבא אנדרס") ועימו הגיע ארצה. מיד עם בואו, התייצב בפני מפקדת האצ"ל בארץ. בגין סירב לערוק מן הצבא, ורק לאחר ששוחרר כדת וכדין, הוצע לו לקבל על עצמו את הפיקוד על הארגון. אליהו לנקין, שהיה בין הפונים אל בגין, זוכר את תגובתו של בגין: "רבותיי, הייתי בית"רי וחייל בצבא הפולני, אולם אין לי כל ניסיון צבאי". "אמרנו לו" נזכר לנקין, "כי לוחמים יש לנו. אנו זקוקים למנהיג, שיהיה בעל אוטוריטה ויתווה את הדרך המדינית והרעיונית ". 2

בדצמבר 1943 נבחר בגין להיות מפקדו של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. הוא הקים מפקדה חדשה, שכללה את אריה בן-אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לוי (לב עמי) שהיה היחידי שהשתתף גם במפקדה היוצאת (יעקב מרידור יצא לחופשה וכשחזר – צורף למפקדה). בישיבתה הראשונה החליטה המפקדה שתי החלטות חשובות: האחת – שיש להתחיל ללא דיחוי במאבק מזוין נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל, והשנייה – שעל הארגון להתנתק מן המפלגה הרוויזיוניסטית ולקבוע את דרכו בעצמו.

ב-1 בפברואר 1944 הודבק על קירות הבתים ברחבי הארץ כרוז מיוחד, בו הכריז הארגון על מרד בשלטון הבריטי בארץ. בכרוז נאמר, בין השאר:3

אל העם העברי בציון!

אנו עומדים בשלב הסופי של מלחמת עולם זו. כיום עושה כל עם ועם את חשבונו הלאומי. מה הם ניצחונותיו ומה הן אבדותיו? באיזו דרך עליו ללכת, כדי להשיג את מטרתו ולמלא את ייעודו? מי הם ידידיו ומי אויביו? מי הוא בעל ברית אמיתי ומי הוא הבוגד? ומי ההולכים לקראת הקרב המכריע?

[…]

בני ישראל, נוער עברי!

אנו עומדים בשלב האחרון של המלחמה. אנו עומדים בפני ההכרעה ההיסטורית של גורלנו לדורות.

שביתת הנשק, אשר הוכרזה בראשית המלחמה, הופרה ע"י השלטון הבריטי. שליטי הארץ לא התחשבו לא בלויאליות, לא בוויתורים ולא בקורבנות; הם הגשימו ומגשימים את מגמתם: חיסול הציונות הממלכתית.

[…]

נסיק את המסקנות ללא חת. אין עוד שביתת נשק בין העם והנוער העברי לבין האדמיניסטרציה הבריטית בארץ-ישראל, המסגירה את אחינו בידי היטלר. מלחמה לעם בשלטון הזה, מלחמה עד הסוף.

[…]

וזו דרישתנו:

השלטון על ארץ-ישראל יימסר מיד בידי ממשלה עברית זמנית.

הממשלה העברית של ארץ-ישראל, הנציג החוקי היחיד של העם העברי, תיגש, מיד לאחר הקמתה, לביצוע עיקרים אלה:

א. תקים צבא עברי לאומי.

ב. משא ומתן עם כל הגורמים המוסמכים בדבר ארגון האבקואציה ההמונית של יהדות אירופה לארץ ישראל.

[…]

עברים!

הקמת הממשלה העברית והגשמת תכניתה – זוהי הדרך היחידה להצלת עמנו, להצלת קיומנו וכבודנו. בדרך זו נלך, כי אחרת אין.

נילחם. כל יהודי במולדת ילחם.

[…]

עברים!

הנוער הלוחם לא יירתע מפני קורבנות, דם וסבל. הוא לא ייכנע, לא ינוח, כל עוד לא יחדש את ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מולדת, חרות, כבוד, לחם, צדק ומשפט.

ואם עזור תעזרו לו, הרי תחזינה עיניכם בקרוב בימינו בשיבת ציון ותקומת ישראל.

כה יִתן וכה יוסיף לנו האלהים!

הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל


עם פתיחת המערכה, הטיל הארגון על עצמו שתי מגבלות: הימנעות מטרור אישי כשיטת-מלחמה ודחיית תקיפתם של יעדים צבאיים עד לסיום מלחמת-העולם.

הסניפים עברו ארגון מחדש, ובחיפה שימש יעקב הלל כמפקד המחוז.

יעקב הלל

יעקב הלל

יעקב הלל נולד באוקטובר 1913 בפולין ובגיל 14 הצטרף לבית"ר. ב-1935 עלה ארצה ושירת בפלוגת בית"ר בהרצליה ובפתח-תקוה. כעבור שנה הצטרף לאצ"ל והשתתף בפעולות התגובה נגד הערבים. ב-1938 נעצר לחודשיים לאחר שהשתתף בהפגנה נגד תלייתו של שלמה בן-יוסף. ב-1941 נעצר שוב והוחזק במחנות המעצר בעתלית, מזרע ולטרון במשך שנתיים ימים. ב-1 באפריל 1944, בהיותו מפקד מחוז חיפה, נעצר שוב ונכלא בעכו. הוגלה לאפריקה עם השילוח הראשון של 251 עצורים (ב-19 באוקטובר 1944). הצליח לברוח, יחד עם כמה מחבריו, ממחנה המעצר בקניה ב-29 במרס 1948, וכעבור כשבוע ימים הגיע במטוס לפריס. בצרפת עזר בארגון הפלגת האונייה "אלטלנה".

פעולות ראשונות


ההתקפה על משרדי העליה

משרדי העלייה נבחרו כיעד להתקפה משום שסימלו את המצור ששמה ממשלת בריטניה על ארץ-ישראל ומנעה עלייתם של יהודים. יש לזכור כי על-פי "הספר הלבן" ממאי 1939, אמורה היתה העלייה להיפסק לחלוטין ב-31 במרס 1944.

ההתקפה על משרדי העלייה נערכה בעת ובעונה אחת בשלוש הערים הגדולות: ירושלים, תל-אביב וחיפה.

עמיחי פאגלין ("גידי") נתמנה למפקד הפעולה בחיפה, ומהמעקב אחר משרדי העלייה, ששכנו במושבה הגרמנית, התברר כי המשרדים ננעלים בשעה 4 אחר הצהריים ובמקום נשאר נוטר ערבי מצויד ברובה איטלקי. כן התברר כי בבניין בו שכנו המשרדים לא התגוררו דיירים. הפעולה נקבעה למוצאי שבת ה-12 בפברואר 1944 והשתתפו בה חמישה מאנשי חיפה (עלמני אברהם, גליקסמן דוד, דוידסון מרים, מזרחי ידידיה ועוד בחורה אחת). בשעה היעודה, התקרבו למקום שתי חוליות: האחת היתה מורכבת מזוג "נאהבים" ותפקידם היה למשוך את תשומת ליבו של הנוטר הערבי, בעוד החוליה השנייה אמורה היתה לפרוץ דרך הסורגים אל תוך הבניין, להניח את מטעני הנפץ ולצאת במהירות. אלא שהתברר כי הסורגים היו צפופים מאוד והבחור שאמור היה להיכנס פנימה לא היה מסוגל לעבור דרכם, אף כי לא היה שמן במיוחד. התפקיד הוטל על מיקי דוידסון, שהיתה רזה וצרה. ואכן היא הצליחה לחדור דרך הסורגים, הניחה את המטענים ולאחר שיצאה את הבניין, הסתלקה מן המקום יחד עם חוליית הפורצים. כאשר ראה זוג "הנאהבים" שהפורצים סיימו את עבודתם, הסתלקו אף הם, לא לפני שהזהירו את הנוטר הערבי שלא להיכנס אל תוך הבניין משום שהונחו בו מוקשים. כעבור זמן קצר נשמעה התפוצצות חזקה והנוטר, ששמע לעצת זוג "הנאהבים", נשאר מחוץ לבניין, ולא נפגע. 4 כעבור יומיים, ביום 14 בפברואר, הביא עיתון "דבר" את התיאור הבא:

ההתפוצצות במוצאי שבת במשרד העלייה הממשלתי היתה עצומה. הריהוט והתיקים ברוב החדרים נשברו ונזרקו ממקומותיהם ונקרעו. הבית כולו ניזוק נזק רציני. נראו סדקים בקירות החיצוניים. בבתים הסמוכים הושלכו האנשים ממיטותיהם. החלונות נופצו בהרבה בתים סמוכים.

משרדי העלִיה לפני הפיצוץ

משרדי העלִיה לפני הפיצוץ

ההתקפה על משרדי מס ההכנסה

כעבור שבועיים יצאו שוב לוחמי האצ"ל, הפעם כדי לפוצץ את משרדי מס-ההכנסה. חוק מס-ההכנסה הופעל בארץ-ישראל בשנת 1941, וכמצופה לא זכה לאהדה רבה, במיוחד לאור העובדה שעיקר הנטל נפל על האוכלוסייה היהודית. אחד השיקולים בבחירת מטרה זו היה, כי גם אלה שלא תמכו במלחמת הארגון, לא יְגַנו את הפגיעה בגביית מס-ההכנסה. גם הפעם נערכה ההתקפה בעת ובעונה אחת בשלוש הערים הגדולות: ירושלים, תל-אביב וחיפה.

למפקד הפעולה בחיפה נתמנה דב אפרת (ששימש מפקד חיל-הקרב בעיר) והשתתף בה גם יעקב הלל (מפקד המחוז). משרדי מס-ההכנסה שכנו בכניסה הראשית לעיר והבניין היה מוקף בחזיתו בגדר בטון רחבה וכן בגדר תיל. התברר כי זקיפים מזוינים שמרו בסביבה בכל שעות היום והלילה. ואם לא די בכל אלה, הרי שבקרבת מקום שכן בסיס צבאי בריטי. לכן הוחלט לא לחדור אל תוך הבניין (פעולה שעלולה היתה לארוך זמן רב), אלא להסתפק בהנחת המטענים ליד הקיר החיצוני של הבניין. חומר הנפץ הועבר בעוד מועד לביתה של יהודית מוזר-בן אמתי שהתגוררה באחד מבתי המושבה הגרמנית, לא הרחק מהבניין בו שכנו משרדי מס-ההכנסה.

במוצאי השבת, ה-27 בפברואר 1944, התקרבה לבניין חוליית הפורצים, חתכה את התיל במספריים מיוחדים והניחה את המטען ליד הקיר. חולייה האבטחה, בפיקודו של אליהו טמלר ובלוויית חנה הלל ובלה חרמוני, ניצבה בקצה הסמטה הסמוכה, ותפקידה היה למנוע כל ניסיון של התערבות החיילים מן המחנה הסמוך. לאחר הפעלת מנגנון ההצתה, נסוגו כל המשתתפים בפעולה, וכאשר הם היו רחוקים מן המקום, נשמעה התפוצצות חזקה שהרסה חלק מקיר הבניין. 5 את המידע הפנימי, שהיה חיוני לתכנון ההתקפה, מסר דוד ענב, שעבד כפקיד במשרדי מס-ההכנסה. למחרת הפיצוץ הגיע דוד למשרד כהרגלו מדי יום והצטרף ליתר העובדים שעסקו בניקוי ההרס הרב שנגרם מן ההתפוצצות.

ההתקפה על משרדי הבולשת ומטה המשטרה (23 במרס 1944)

לאחר טבילת האש הראשונה, הוחלט לפגוע במרכז העצבים של השלטון הבריטי – הבולשת ומטה המשטרה. גם הפעם נעשתה הפעולה בשלוש הערים הגדולות בעת ובעונה אחת.

משרדי הבולשת בחיפה שכנו ב"בית מושיוף", ברחוב חסן שוקרי, על הגבול החוצץ בין הדר הכרמל לבין השכונות הערביות. מפקד המחוז יעקב הלל החליט לפקד על הפעולה באופן אישי ולסגנו נתמנה דב אפרת, שכאמור שימש מפקד הח"ק (חיל הקרב) בעיר. הכוח התוקף נחלק לארבע חוליות: חוליית החבלנים, בפיקודו של אליהו טמלר, חוליית חיפוי וכן שתי חוליות אבטחה. בפעולה השתתפו גם שלוש בנות: מרים דוידסון, חנה אורבך וחיה בן-צבי (סבן), ששיוו לחוליות מראה רומנטי. כדי להקל על הפריצה, הוטמנו מטעני החבלה לילה קודם להתקפה ליד גדר-האבנים הסמוך לבניין. בשעה 9:30 בערב פרצו אנשי חוליית החבלנים את הגדר שהקיפה את הבניין, חדרו לחצר והניחו את המטענים סמוך לדלתות המרתף. לאחר מכן ניתנה פקודת הנסיגה, וכל החוליות עזבו את המקום בדרכם להדר הכרמל. אחת הבנות, חיה סבן (בן-צבי) המתינה בתא טלפון ציבורי כדי להודיע לשוטרים שנותרו במשטרה לפנות את הבניין. אולם בשל הפיצוץ המוקדם, לא הספיקה למלא את תפקידה.

הכמות הגדולה של חומר הנפץ גרמה להרס רב ואגף שלם קרס. מן הפיצוץ נהרגו ארבעה שוטרים בריטים ושלושה אחרים נפצעו. בהתקפה על מרכז הבולשת בירושלים נהרגו הלוחם אשר בנזימן וכן קפטן סקוט הבריטי. היו אלה הקורבנות הראשונים שנפלו במרד שפתח האצ"ל נגד שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל.

מיקי דוידסון נישאה בינואר 1944 לקצין צעיר, יליד סקוטלנד, שהגיע ארצה במסגרת הצבא הבריטי. לאחר שובם מירח דבש בן שבוע ימים, המשיכה מיקי בפעילותה במחתרת, בעוד בעלה, בדרגת מייג'ור, המשיך לעסוק בפרויקט סודי הקשור בראדאר. בערב ההתקפה על מטה המשטרה, נערך נשף סטודנטים בטכניון והזוג דוידסון היה בין המוזמנים. מיקי ביקשה מבעלה ללכת לנשף והבטיחה להצטרף אליו מאוחר יותר. ואכן עם סיום הפעולה מיהרה מיקי לביתה, החליפה את בגדיה ויצאה לפגוש את בעלה בנשף הסטודנטים. אולם האליבי של מיקי לא עזר הרבה, ובעקבות בגידתו של יעקב חילביץ (ראה להלן), נעצרה מיקי דוידסון, ולאחר חקירה בקישלה של חיפה הועברה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. היא שוחררה מאוחר יותר בהתערבות בעלה, אולם התנאי היה שעם השחרור תעזוב מיקי את הארץ ותיסע אל משפחת בעלה לאנגליה. 6

בתא המעצר בקישלה בחיפה פגשה מיקי דוידסון את אסתר גליקסמן וכן את אולגה לנדאו ואחותה רבקה פּרל. אולגה שוחררה כעבור מספר ימים, כי היתה כבר אם לתינוק (התינוק, עוזי לנדאו, לימים חבר כנסת ושר בישראל). בעלה של אולגה, חיים לנדאו, הספיק לעזוב את חיפה ולעבור לתל-אביב.

חיים לנדאו נולד בשנת 1916 בפולין. ב-1935 עלה ארצה, למד בטכניון והוסמך כמהנדס. זמן קצר לאחר עלייתו ארצה, הצטרף לאצ"ל והשתתף בפעולות התגמול נגד הפורעים הערבים. בנוסף לפעילותו באצ"ל היה מפקד קן בית"ר בחיפה. בשנת 1938 נעצר בידי הבריטים אולם שוחרר כעבור זמן קצר. חיים לנדאו הופיע ברשימה שמסר חילביץ לבולשת (ראה להלן), אולם כאמור, הצליח לעזוב את חיפה לפני בוא המשטרה. לאחר מאסרו של שלמה לוי (לב-עמי), נתמנה חיים לנדאו לראש המטה של האצ"ל והיה חבר במפקדה הארצית. לאחר קום המדינה היה חבר כנסת (מהכנסת הראשונה ועד התשיעית) וכן היה שר הפיתוח (1969-1970) ושר התחבורה (1977-1981).

משרדי הבולשת לפני הפיצוץ

משרדי הבולשת לפני הפיצוץ

משרדי הבולשת לאחר הפיצוץ

משרדי הבולשת לאחר הפיצוץ

תגובות מבית

תגובות ראשי הישוב היהודי בארץ לא אחרו לבוא. ב-27 במרס 1944 התקימה בירושלים ישיבה מיוחדת של הוועד הלאומי, בהשתתפות חברי הנהלת הסוכנות היהודית, הרבנים הראשיים ונציגי העיריות, הקהילות והמועצות המקומיות. באותה ישיבה נתקבלו פה אחד ההחלטות הבאות: 7

הנהלת הוועד הלאומי, בשיתוף הנהלת הסוכנות היהודית, תעבד תוכנית פעולה למניעת מעשי הבריונות הפושעת.

הארגונים הציבוריים והמוסדות היישוביים מעמידים עצמם לרשות המוסדות הלאומיים בביצוע תוכנית זו.

הציבור יידרש לא להירתע מפני האיומים והסחיטות של אנשי הכנופיות ולמנוע מהם כל תמיכה וסיוע.

באותו יום קיבלה מליאת מועצת פועלי חיפה החלטה לפיה אין פעולתה המזוינת של המחתרת היהודית מכוונת אלא כלפי פנים. למעשה נגד ציבור הפועלים העברי. 8

כעבור עשרה ימים התקיימה בתל-אביב מסיבת עיתונאים, בה יצא אליהו גולומב (מראשי ההגנה ומפא"י) בהתקפה חריפה נגד שני ארגוני המחתרת, אולם עיקר דבריו כוונו נגד האצ"ל, ש"יש לה עורף ציבורי יותר רציני והיא נסמכת על מפלגה מסוימת וכל כוונתם להשתלט בכוח על היישוב". 9

אולם הדברים החמורים ביותר נאמרו על-ידי גולדה מאירסון (מאיר) בישיבה מיוחדת של הוועדה הפוליטית של מפא"י שנערכה בגבעת ברנר ביום 27.3.1944. 10

[…] אני כופרת בזאת שחיסול [ארגוני המחתרת] זה רק [תפקידה] של הממשלה… ואני מקבלת זאת, אם חברים אומרים שעם המשטרה אי-אפשר לעבוד. לכן עלינו לחפש דרך עם מי לעבוד כדי לחסל אותם (דוד בן-גוריון: האם לחסל זאת אומרת להשמיד אנשים?). טוב, גם להשמיד אנשים (אליהו גולומב: לא עשינו זאת לפני שנתיים בלי להשמיד אנשים?) [הכוונה לסזון נגד לח"י שהתקיים בשנת 1942].

פעם התקיימה מועצת ההסתדרות באותו היום שנזרקה פצצה בחיפה ונפגעו ערבים רבים. אני זוכרת שבן-גוריון דיבר במועצה ההיא. לא היה כל ספק אצל בן-גוריון שאנחנו צריכים לעזור לחסל כל אפשרות של פעולה כזאת להבא… אין לי מעצור מוסרי בנוגע לקבוצה זו, ואני עדיין חושבת כך. בן-גוריון לא צריך לשאול איך לחסל. אם יש לעשות משהו כדי שלא ייעשו דברים כאלה, צריך לחסל גם אם על-ידי חיסול כמה בחורים (בן-גוריון: והם ישתקו?). אני לא שאלתי אז איך לחסל שהרביזיוניסטים לא יזרקו פצצות גם בנו. הייתי בעד זה ולא שאלתי פרטים.

אני חושבת שזה רע, שהם מביאים עלינו אסון, לא רק על קצינים בריטים ולכן מותר לעשות הכול… (הדגשה שלי, י.ל.)

תגובות מבחוץ

להתקפות של פברואר ומרס 1944 היה הד נרחב בעיתונות הבריטית. הסופר הירושלמי של העיתון טיימס פרסם ב-6 באפריל 1944 כתבה שכותרתה: "משטרת ארץ-ישראל עומדת מול קיר אטום". באותה כתבה נאמר כי: 11

לנציגים יהודיים ידועים בארץ-ישראל, התופסים עמדות גבוהות, מייחסים הוצאת דיבה לפיה האדמיניסטרציה הארץ-ישראלית, ובמיוחד המשטרה ומחלקת חקירות פליליות, נוהגים באופן פסיבי ביחס לטרוריסטים ונותנים להם להישאר חופשיים ולהמשיך בפעולתם.

העובדות הן שהמשטרה עושה כמיטב יכולתה, כדי לגלות את הפושעים ולהבטיח הוכחות להעמידם לדין, אך היא עומדת בפני קיר אטום. כפי שהערבים במאורעות הקודמים [בשנות השלושים] לא נתנו אלא עזרה מועטה למשטרה נגד בני עמם, הן מתוך סולידריות עם מה שנחשב בעיניהם כמלחמה לאומית, והן מפחד מעשי נקמה מצד שרידי הכנופיות הבלתי חוקיות. כן כפי הנראה גם את הציבור היהודי מניעים אותם נימוקים.

בתשובה לשאילתה, נאלץ שר המושבות, סיר אוליבר סטנלי, להפיץ בין חברי הפרלמנט דין-וחשבון רשמי ובו פרטים על מעשי הטרור בארץ-ישראל וכן מספר האבדות בקרב הבריטים.

מספר ימים לאחר ההתקפה על הבולשת הבריטית בירושלים, תל-אביב וחיפה, נתן המפקח הכללי של המשטרה, קפטן רימר ג'ונס, ראיון לסופרו המיוחד של העיתון "איוונינג סטנדרד" הלונדוני. בראיון מספר מפקח המשטרה כי "בהתפוצצויות בארץ-ישראל פעילות שתי קבוצות: קבוצת שטרן והארגון הצבאי הלאומי. שתיהן קבוצות יהודיות והן מורכבות ברובן מצעירים שהתואר המתאים ביותר להם הוא – אנשי כנופיות פוליטיות. מהם המועסקים בטרור ומהם בהדבקת והפצת כרוזים". 12

ביום ה-4 באפריל 1944 הודיע רדיו לונדון שבמשטרת ארץ-ישראל מקווים שאחרי מעצר 60 אנשים החשודים בשייכות ישירה למעשי האלימות, יחזור השקט על כנו מאליו. מעצרים אלו נעשו בעקבות בגידתו של יעקב חילביץ.

פרשת חילביץ

יעקב חילביץ נולד בקובנה (ליטא) בשנת 1913 ובגיל צעיר הצטרף לתנועת בית"ר. בשנת 1936 עלה ארצה והיה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. בתחילת 1942 (לאחר נפילתו של דוד רזיאל) הוקם בארץ מוסד כספי חוקי בשם "מס חזית ישראל", שעסק באיסוף כספים עבור האצ"ל. חילביץ, שהיה בעל חזות נאה והצליח מאוד ביחסי ציבור, היה מראשי המוסד. במסגרת תפקידו נפגש עם אנשים רבים והכיר היטב את ראשי התנועה הרוויזיוניסטית וכן את צמרת האצ"ל. בין היתר, הכיר את מנחם בגין, שהתגורר אותה עת בדירת מרתף קטנה ברחוב אלפסי 25 בירושלים. בגין מספר בספרו "המרד" כי באחד הימים ביקר אצלו חילביץ: "הוא עומד ליד עריסת בני. התינוק מצטחק לשנינו. הוא מצטחק לילד ולאב ובאותו זמן הוא זומם את מזימותיו, חושב מחשבות". חילביץ הירבה לשחק בקלפים ונהג לבזבז כסף רב, אולם לא היתה כל סיבה מיוחדת לחשוד בנאמנותו.

לפי דברי ריצ'רד קאטלינג (קצין בולשת בכיר, שהתמחה בענייני היהודים), נוצר הקשר עם חילביץ לפי יוזמתו של האחרון, מיד לאחר ההתקפה על מרכז הבולשת ב-23.3.44 (ממחקרים שראו אור לאחרונה עולה כי הקשר בין חילביץ והבולשת הבריטית נעשה עוד קודם לכן 13 ). "נסענו במכונית שלי," סיפר קאטלינג. "חילביץ אמר כי היה זה משגה לפוצץ את הבולשת וכי הדבר גרם נזק למאבק היהודי. הוא הוסיף ואמר כי הוא מוכן לספק את המידע שיש ברשותו על האצ"ל, בתנאי שנערוב ליציאתו מן הארץ וניתן לו סכום כסף שיאפשר לו להסתדר בארצות-הברית". 14

בבוקר ה-31 במרס 1944 התקיימה פגישה נוספת, בה מסר חילביץ לקאטלינג רשימה ובה 79 שמות של אנשי אצ"ל (ביניהם שלושת מנהיגי הארגון: מנחם בגין, יעקב מרידור ואריה בן-אליעזר) ובתמורה קיבל 2000 ליש"ט. חילביץ הוכנס למכונית, שהסיעה אותו לקהיר, שם היה אמור לקבל מן הקונסוליה האמריקנית אשרת כניסת לארצות-הברית. עוד באותו לילה נעצרו ברחבי הארץ 48 איש, מתוכם חמישה תושבי חיפה ואלה הם: 15

מיכאל שושני (נעצר): השני לפיקוד בארגון בחיפה.

דוד אורבך (נעצר): רחוב ארלוזורוב מספר 2.

אסתר אורבך (נעצרה): רחוב ארלוזורוב 2.

יצחק בלוך (נעצר): רחוב פבזנר מספר 17.

מרים שטרנברג (נעצרה): רחוב בן-יהודה 30.

כן נמצאו ברשימה של חילביץ תושבי חיפה הבאים, שלא נעצרו משום שלא נמצאו בביתם:

חיים לנדאו: קרן בן שמן מספר 28 [צ"ל רחוב שמריהו לוין פינת אחד-העם] על-יד בי"ח

הדסה הישן. מפקד בחיפה.

זרובבל מזרחי: גר עם אביו שהינו פקיד בעיריית חיפה.

שניידר: רחוב החשמונאים 21. עובד במשרדי מס חזית ישראל ברחוב בן-יהודה מספר 4.

דוד קיפר [הכוונה לדוד טהורי שאימץ לו את השם קיפר בשעה שהיה מפקד הגליל].

צבי רוטשטין: שכונת אחוזה.


בעקבות המעצרים (שכללו גם שמות שלא נכללו ברשימה שמסר חילביץ, ביניהם עשרה מחיפה) 16, נאלצו מפקדים בארגון לעזוב את בתיהם ולנדוד לערים אחרות. כך הגיעו מירושלים משה נחמד, שנתמנה מפקד מחוז חיפה לאחר מאסרו של יעקב הלל וכן רחמים כהן, שנתמנה מפקד הח"ק בעיר.

משה נחמד

משה נחמד

משה נחמד נולד בשנת 1912 באירן, והעפיל ארצה עם הוריו ושלושת אחיו, דרך עיראק, סוריה ולבנון. המשפחה התיישבה בירושלים ומשה סיים שם את בית-הספר "אליאנס"

בהצטיינות. בגיל צעיר הצטרף לאצ"ל, יחד עם שניים מאחיו, ובשנת 1939 נשלח לשלושה חודשי הכשרה צבאית בפולין, שנערכה על-ידי קצינים מן הצבא הפולני. שבעה חודשים שימש בתפקיד מפקד מחוז חיפה והצפון, עד שנעצר בידי הבריטים והוגלה לאפריקה. השתתף במספר ניסיונות בריחה ממחנה המעצר, אולם בכולם נתפסו הבורחים והוחזרו למחנה. הוחזר ארצה ב-12 ביולי 1948 יחד עם אחרוני הגולים בקניה.

תכנית "הקיר"

אחת הפעולות שפגעה ביוקרתו של השלטון ושמה אותו ללעג היתה תכנית "הקיר", הקשורה לסדרי התפילה ליד הכותל המערבי. כבר בסוף שנות העשרים התלוננו הערבים כי התקיעה בשופר ליד הכותל המערבי פוגעת בקודשי האיסלאם. בשנת 1931 קבע "דבר המלך במועצתו" (הרשות המחוקקת של ממשלת המנדט), כי זכות הבעלות של המוסלמים על הר-הבית מקנה להם גם בעלות על אזור הכותל המערבי. בעקבות החלטה זו נאסר על היהודים לתקוע בשופר ליד הכותל, למרות שהתקיעה היא חלק חשוב ובלתי נפרד בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.

איסור התקיעה ליד הכותל המערבי פגע קשות ברגשות היהודים, והאצ"ל החליט לפעול. מאז האיסור, בכל מוצאי יום הכיפורים נהגו אנשי האצ"ל ובית"ר "להבריח" שופר לרחבת הכותל, שם כבר חיכה המתנדב התורן שתקע את "התקיעה הגדולה" בסיום יום הצום. הדבר לא היה פשוט, כי שוטרים בריטים רבים מילאו את הדרכים לכותל וערכו חיפושים מדוקדקים בכליהם של היהודים שבאו להתפלל. גורלו של "התוקע" היה ברוב המקרים מאסר ב"קישלה", בניין המשטרה בעיר העתיקה ששימש גם כבית מעצר עוד מימי התורכים (הבניין עומד על תילו עד עצם היום הזה ומשמש את משטרת ישראל). תקיעת השופר ברחבת הכותל במוצאי יום הכיפורים מילאה לא רק תפקיד דתי, אלא גם הגבירה את הגאווה הלאומית בכל רחבי הארץ.

בקיץ 1944 הועלתה שוב בעיית התקיעה בשופר ליד הכותל, אלא שהפעם הוחלט שלא להסתפק רק בתקיעה במוצאי יום הכיפורים. מספר שבועות לפני הימים הנוראים החל הארגון בפרסום אזהרות לבריטים להדיר רגלם מן הכותל וכי שוטר שיימצא בקרבת הכותל ביום הכיפורים ייענש. האזהרות הלכו ותכפו ולקראת החגים הן הוצאו מדי יום ביומו.

המתח הלך וגבר והכול היו דרוכים לקראת הבאות. נוצר הרושם שהארגון מתכוון לרכז כוחות גדולים ברחבת הכותל, אשר ימנעו מן הבריטים את הגישה בכוח הזרוע. אלא שתוכניות הארגון היו שונות לחלוטין. במוצאי יום הכיפורים (27 בספטמבר 1944) הותקפו ברחבי הארץ ארבע תחנות משטרה, שהיו ידועות בשם מבצרי "טייגרט". היו אלה מבנים גדולים מבטון מזוין, שהוקמו בשנות השלושים על-פי תכניתו של המהנדס הבריטי סר צ'ארלס טייגרט ושימשוּ כתחנות משטרה. אזהרות הארגון בעניין הכותל המערבי היו בבחינת לוחמה פסיכולוגית ושימשו כפעולת הטעיה למבצע הצבאי העיקרי. למרבה הפלא, כיבדו השלטונות את אזהרות הארגון, ואף שוטר בריטי לא נמצא ברחבת הכותל ביום הכיפורים. תקיעת השופר המסורתית שלאחר תפילת נעילה בוצעה על-ידי לוחם האצ"ל יצחק גן-צבי באין מפריע, ולאחריה פרצו המתפללים בשירת "התקווה" אדירה. שום התנגשות לא אירעה באותו יום ברחבת הכותל או בדרך אליו והבלשים הבריטיים שהסתובבו ללא מדים, התאכזבו מהעדר כוחות מזוינים של הארגון. הם לא ידעו כי יחידות הקרב של האצ"ל פעלו אותה שעה נגד מבצרי המשטרה בחיפה, בקלקיליה, בגדרה (קנטרה) ובבית-דגן.

ההתקפה על תחנת המשטרה בחיפה 17

ביום הכיפורים, ה-27 בספטמבר 1944, בשעות אחר-הצהריים, התכנסו בדירה בהדר הכרמל 14 לוחמים, שם נודע להם כי במוצאי החג יצאו להתקיף את תחנת המשטרה ששכנה בבניין קטן בעיר התחתית, לא רחוק מתחנת הרכבת. איתן לבני, קצין המבצעים של הארגון, הגיע במיוחד מתל-אביב כדי לתת את התדרוך המפורט של ההתקפה. למפקד הפעולה נתמנה רחמים כהן, שזה מקרוב הגיע כ"פליט" מירושלים ושימש כמפקד הח"ק (חיל הקרב) בחיפה. 18 לאחר השעה 22:00 הגיע הכוח לדירתו של יעקב דוידי ברחוב השומר והתפצל לשלוש חוליות: חוליית הפורצים, בפיקודו הישיר של רחמים כהן, שאמורה היתה לפרוץ אל תוך בניין המשטרה ולפוצץ אותו, וכן שתי חוליות חסימה; האחת בפיקודו של אליהו טמלר והשנייה בפיקודו של דוד טהורי, ששימש אותה עת כמפקד מחוז נתניה וביקש להשתתף בפעולה (נוהג היה בארגון שמפקדי מחוז וחברי המפקדה הארצית שמבקשים להשתתף בפעולות קרב, מקבלים עליהם את המרות של מפקדים זוטרים מהם). שתי חוליות האבטחה הניחו על הכביש מחסומים עם שלטי אזהרה מוארים, אשר מנעו מתגבורת בריטים להתקרב למקום. עם הַיִנָּתֵן האות, התקרבו הפורצים אל הכניסה למשטרה, אולם הם נתגלו לפני שהספיקו להניח את המטענים ליד הדלת ונפתחה עליהם אש חזקה. רחמים כהן הצית רימון התקפה, בעזרתו חשב לחפות על הפורצים, אולם לפתע התפוצץ הרימון וריסק את כף ידו. היריות וההתפוצצות הזעיקו את שוטרי התחנה, שפתחו באש חזקה מאוד לעבר יחידת הפורצים. רחמים הצליח לשמור על קור רוחו והגיע למסקנה שכל ניסיון לפרוץ בכוח אל תוך הבניין יביא בעקבותיו קורבנות רבים. על-כן נתן את אות הנסיגה, מבלי שהצליח לבצע את המשימה. שלוש החוליות נסוגו דרך ואדי רוּשמִיָה, ורק לאחר שהגיעו למקום המפגש, הסכים רחמים כהן להתפנות לאחת הדירות ששימשה תחנת העזרה ראשונה, שם חיכו לו חיה סבן ומשה נחמד (מפקד המחוז). רופא שבדק את רחמים קבע שיש להבהילו באופן דחוף לבית-חולים כדי לנתחו. חיה סבן ומשה נחמד עצרו מונית שעברה ברחוב והעבירו את הפצוע לבית-החולים רוטשילד. בחדר-המיון החלה האחות התורנית לטפל ברחמים וביקשה מחיה וממשה לצאת את החדר. היא הזעיקה למקום רופא מומחה ויחד עם זאת גם טלפנה למשטרה. חיה ומשה הצליחו להסתלק מן המקום דרך המרפסת האחורית לפני שהמשטרה הגיעה למקום. רחמים נותח (ידו המרוסקת נקטעה), וכאשר התעורר, מצא עצמו כבול למיטה ולידו שוטר בריטי. הוא הועבר לחדר החולים שליד כלא עכו. לאחר שפצעו הגליד, נשלח ב-6 בדצמבר למחנה המעצר באפריקה ונרשם בשם יוסף שמואלי (כפי שהיה רשום בתעודת הזהות המזויפת שלו). רחמים כהן הוחזר ארצה עם אחרוני הגולים מקניה ב-12 ביולי 1948, כחודשיים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

לאחר הפעולה עזב אליהו טמלר את חיפה ועבר לפתח-תקוה, שם נתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב). ב-3 באפריל 1946 נעצר בחולות בת-ים עם 31 חברי האצ"ל שחזרו מפיצוץ מתקני הרכבת בדרום הארץ (ראה להלן). בפברואר 1948 ברח מבית הסוהר המרכזי בירושלים וחזר מייד לפעילות בארגון. נהרג באפריל 1948 בקרב על כיבוש יפו.

לפני ההתקפה על משטרת חיפה, נשלחה חדווה פרידברג (ענב) לפתח-תקוה, שם קיבלה אלונקה, אותה העבירה לחיפה. אלונקה זו שימשה להעברתו של רחמים כהן הפצוע. לאחר ההתקפה, אספה חדווה את הנשק לבית משפחת ויינטרוב-ענב וכעבור מספר ימים הוא נמסר למחסנאי דוד גליקסמן.

הסזון 19

"הסזון" (כינוי לעונת הציד באירופה) היה שם הקוד לרדיפות שרדפה ההגנה את האצ"ל כדי לשתק אותו כארגון.

בעקבות הכרזת המרד נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל, החלו, כאמור, ההתקפות הצבאיות על מטרות ממשלתיות שונות. המנהיגות הרשמית של היישוב היהודי בארץ, ראשי הוועד הלאומי והסוכנות היהודית, התנגדו לפעולות אלה ודרשו להפסיקן. לטענתם, נבחרו המוסדות הלאומיים באופן דמוקרטי, ועל-כן על האצ"ל ולח"י לקבל את מרותם.

בספטמבר 1944 התקיימו שתי פגישות בין מנחם בגין, מפקד האצ"ל, לבין משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ואליהו גולומב, מראשי ההגנה. בפגישות, שנמשכו אל תוך הלילה, נדונה באריכות מערכת היחסים בין האצ"ל לבין הנהגת היישוב.

בשאלת המרות הלאומית, אמר משה סנה, בין היתר: 20

אם תרחיבו את הפעולה זה מחייב שליטה על הנפש ועל הרכוש של הציבור. ועל הציבור יש לנו שליטה. אין אנחנו מתכוננים לוותר על שליטתנו בציבור, כי אנחנו הננו נושאי מנדט העם היהודי… באם תמשיכו בפעולותיכם יביא הדבר לידי התנגשות.

אליהו גולומב היה בוטה יותר: 21

אנו דורשים מכם להפסיק מיד [את פעולותיכם נגד הבריטים]… איננו רוצים שתתחיל מלחמת אחים … אולם נהיה מוכנים גם לכך. נהיה נאלצים לאחוז באמצעים שלנו למען מנוע את מעשיכם. המשטרה, לדעתנו, לא תוכל לחסלכם, אולם אם היישוב יתקומם הרי הדבר יביא לידי כך. ברור שאיננו מדברים על חיסולכם הפיסי, אולם התפתחות הדברים תביא גם לכך, היא תביא להשמדתכם. ואז לא חשוב מי התחיל הראשון – זה עניין של תעמולה והסברה.

בגין דחה בתוקף את הטענה כאילו האצ"ל רוצה להשתלט על הישוב היהודי בארץ ואמר:

איננו חושבים לתפוס את השלטון ביישוב. אמרנו זאת בהרבה הזדמנויות. אין לנו כל אמביציות לכך… אנו חושבים שבן-גוריון הוא האיש, שיכול היום להוביל את הנוער למלחמה. אולם לשם כך בן-גוריון צריך לעזוב את מושבו ברחביה. כי כל זמן שהוא נמצא שם – לא יוכל לנהל את המלחמה הנ"ל. לנו אין כל אינטרס מפלגתי או מסגרתי. הננו מתפללים לשעה, שבה נוכל להכריז על סיום תפקידו של האצ"ל ולפזרו. ובאותו רגע שתצאו אתם למלחמה – נתייצב כולנו תחת הנהגה אחידה, שבה אתם תהיו הרוב המכריע. אולם כל זמן שלא עשיתם זאת, אנו ננהל את מלחמתנו.

התפנית במאבק נגד המחתרת העברית חלה כתוצאה מההתנקשות בחייו של הלורד מוין בקהיר, הגם שההלשנות החלו מספר חודשים קודם לכן. הלורד מוין, שהיה ידוע כאנטי ציוני, נתמנה למיניסטר המדינה במזרח התיכון, וממקום מושבו בקהיר היה אחראי לביצוע מדיניות "הספר הלבן". לח"י, שראה בלורד מוין את האחראי לגירוש אניות המעפילים, החליט להתנקש בחייו. לשם כך נשלחו לקהיר שני חברי המחתרת, אליהו חכים ואליהו בית-צורי, וב-6 בנובמבר 1944, ביצעו השניים את ההתנקשות. לאחר ביצוע המשימה, נתפסו השניים על-ידי המשטרה.

ההתנקשות בחייו של הלורד מוין עוררה סערה גדולה בארץ ובעולם, ועוד לפני שנודעה זהות המתנקשים, התכנסה הנהלת הסוכנות היהודית ופרסמה הודעת גינוי חריפה. באותה ישיבה הוחלט על שורה של צעדים במלחמה ב"ארגוני הטרור" בארץ.

לאחר שה"סזון" אושר על-ידי הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הפועל הציוני, הובא העניין בפני מועצת ה"הסתדרות", הגוף שקבע יותר מכל מסגרת אחרת את התנהגותו של "היישוב המאורגן". בכרוז שפורסם בעיתונות נאמר, בין היתר:

מלחמה לנוער העברי בטרור ובמבצעיו!

[…] מחוללי הטרור, המכנים עצמם "ארגון צבאי לאומי ולוחמי חירות ישראל" בוגדים המה! …

מספסלי הלימודים יוצאו, ומן הסדנאות יורחקו.

לא תורשה תעמולתם בכתב ובעל-פה …

לא יינתן מחסה לעוכרים בבית הוריכם, קרוביכם ומכריכם! …

המהרסים והמחריבים שאין להם עוד תקנה, יבודדו ויופקרו, עד שיוקעו משורות היישוב, עד שהטרור ייפסק וארגונו יבוטל.

בתגובה להחלטות הסוכנות היהודית והוועד הפועל של ההסתדרות, פרסם האצ"ל ב-3 בדצמבר 1944 בעיתון "חרות" את מדיניותו בדבר אי-התגובה. 22

לא תהיה מלחמת אחים

[…] ובפנים קודרות שואל היהודי הנאמן את עצמו ואת שכנו: הגם בכך נוכה? הַתפרוץ מלחמת-אחים בארץ-ישראל? הַיחרב ביתנו בטרם הוקם? הַיִזכו שונאינו לראות את שאיפתם השפלה מתגשמת?

האוויר מלא אבק-שריפה. נואמים ומנהיגים אינם חדלים לדבר על מלחמה פנימית. אחד מהם אמר, כי היא כבר פרצה; השני – פטפטן גדול מרעהו – ניבל את פיו בצעקה היסטרית: דם תחת דם, עין תחת עין! שלישי עמל ועמל וגילה סוף-סוף תוכנית הצלה לעם ישראל. וזוהי התוכנית: לגרש מן הבתים, לגרש מבתי-ספר, להרעיב ולמסור לבולשת בנים לוחמים. "הם או אנחנו", אמר, "וכל האמצעים כשרים על מנת לחסלם" [מתוך נאום של בן-גוריון בוועידת ההסתדרות] …

כן מובנת חרדתו של היהודי הנאמן. הנראה את ילדינו מרימים יד או נשק איש נגד

רעהו? מה יעשו הנרדפים, שעליהם נגזרו הגזרות האיומות הללו? איך יתגוננו? …

אלו הן שאלות חמורות ואנו מוצאים לחובתנו לתת בשמנו – בשם הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל – תשובה. וזו תשובתנו: היו שקטים, יהודים נאמנים; לא תהיה בארץ זו מלחמת אחים …

לא קל היה לבגין לשכנע את פיקודיו להבליג. שני נימוקים עמדו מאחורי החלטתו של בגין: ראשית, אמר, אם נגיב אנו עלולים לגרור את היישוב למלחמת אחים, ובכך ייפסק לחלוטין המאבק נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. שנית, אין זה רצוי להחריף יתר-על-המידה את היחסים עם ההגנה, כי לא ירחק היום וגם הם יצטרפו למלחמה בשלטון הזר. חברי הארגון, שחונכו על ברכי "שבירת ההבלגה", התקשו לעכל את החלטת המפקדה הראשית. למרות זאת לא הפרו את הפקודה, אולי מתוך תקווה כי הערכתו של מנהיגם תתגשם ואכן תצטרף ההגנה למלחמה בבריטים (כפי שאומנם קרה כעבור שנה, עם הקמת "תנועת המרי העברי").

כל צמרת ההגנה היתה עסוקה במתקפת הסזון: המידע על האצ"ל ולח"י רוכז בידי שירות הידיעות של ההגנה (הש"י). לרשות הש"י עמדו כ-250 אנשי פלמ"ח, שהועברו העירה וגויסו למבצע הסזון. הם עסקו בעיקובים אחר חשודים ובחטיפות של אנשי האצ"ל, לפי רשימות שקיבלו מן הש"י. נוסף לזאת עסקו אנשי הפלמ"ח גם באבטחת ראשי הסוכנות היהודית וזאת מחשש שהאצ"ל או לח"י יגיבו בחטיפות-נגד. כן הוקמה בסוכנות היהודית בירושלים "המחלקה לתפקידים מיוחדים". מחלקה זו עמדה בקשר הדוק עם הבולשת הבריטית והיא שהעבירה לבריטים את רשימת השמות של החשודים בהשתייכות לאצ"ל.

למעלה מ-850 איש הוסגרו לבולשת הבריטית כחשודים בהשתייכות לאצ"ל. רוב העצורים הועברו למחנה המעצר בלטרון וכמה מאות מהם הוגלו למחנות המעצר באפריקה. נוסף להלשנות, נחטפו עשרות רבות של חשודים, אשר הוחזקו בבתי-מעצר שנבנו במיוחד לצורך זה בקיבוצים שונים. החטופים נחקרו בידי אנשי הש"י ובכמה מקרים לוּותה החקירה בעינויים גופניים קשים.

הסניף בחיפה סבל מן הסזון יותר מכל סניף אחר. תוך שנה התחלפו שם שישה מפקדי מחוז, והסניף התרוקן מאנשיו.

את היחס של המוסדות הלאומיים לאנשי האצ"ל, ניתן ללמוד מהמקרה של פנינה כץ.

פנינה עפרון-כץ,23 מורה במקצועה, הצטרפה לאצ"ל בהיותה בת 16 והיא תלמידה בכיתה השביעית בבית-הספר הריאלי בחיפה. לאחר שסיימה את לימודיה בסמינר למורים בירושלים, החלה ללמד בבית-הספר היסודי בנווה-שאנן בחיפה. היא הספיקה לקחת חלק בפעולות הראשונות של המרד, אולם עד מהרה נעצרה ונכלאה בבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. ביום הניצחון של בנות הברית על גרמניה (מאי 1945) שוחררה והוטל עליה מעצר בית.

לאחר שובה מבית הסוהר התייצבה פנינה בפני מנהל בית-הספר בנווה-שאנן, ומאחר שכבר נלקחה לה ממלאת מקום, עברה לעבוד בבית-הספר "גאולה". המורות בבית-הספר הסתייגו ממנה, ואת ההפסקות נאלצה לבלות בחצר במקום בחדר המורים. עם תום שנת הלימודים, הוזמנה פנינה לחזור וללמד בבית-הספר בנווה-שאנן, אלא ששבועיים לפני תחילת שנת הלימודים טלפן אליה מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי (ד"ר סולוביצ'יק) והודיע לה כי לא תוכל לשמש כמורה בבית-הספר. לשאלתה "מדוע"? ענה כי אינו יכול להסביר זאת בטלפון, אולם יהיה מוכן למסור פרטים במשרדו בתל-אביב. מאחר שנאסר על פנינה לעזוב את חיפה (היא פנתה לבולשת וביקשה רשות לנסוע לתל-אביב, אולם נענתה בסירוב), נסע אביה (הרופא הידוע ד"ר עפרון) לפגישה, וד"ר סולוביצ'יק הסביר לו, כי על-פי החלטת המוסדות הלאומיים אין להרשות לחברי הארגונים הפורשים ללמד בבתי-הספר. הדבר חרה מאוד לפנינה. היא פנתה לעורך-הדין קייזרמן וזה הגיש תביעה משפטית נגד מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. וראה זה פלא, יום לפני פתיחת שנת הלימודים שוב טלפן אליה הד"ר סולוביצ'יק והודיע לה כי שינה את דעתו, והיא רשאית לחזור לעבודה כמורה בבית-הספר בנווה-שאנן. בעקבות החלטתו החדשה של ד"ר סולוביצ'יק בוטל המשפט נגד מחלקת החינוך של הוועד הלאומי.

אשר טרטנר הי"ד

אשר טרטנר הי"ד

פרשת אשר טרטנר

המשטרה, מעודדת משיתוף הפעולה עם ההגנה, הגבירה את מלחמתה במחתרת העברית, ולא היססה מלפתוח באש אף על בחורים שעסקו בהדבקת כרוזים. אחד הקורבנות היה אשר טרטנר, שנולד ב29 יולי 1926, בעיר ברסלאו בגרמניה, בן חמישי להוריו. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי בעירו, ולאחר עלות הנאצים לשלטון, עלה לארץ-ישראל עם משפחתו בת שמונה הנפשות, והוא בן שמונה שנים.

המשפחה, שהיתה דתית לאומית, השתקעה בכפר חסידים שליד חיפה. לאחר סיימו את בית-הספר היסודי, המשיך את לימודיו בישיבת בני-עקיבא בכפר הרוא"ה ולאחר מן למד בבית-הספר למסחר "במעלה" בחיפה. עם סיום לימודיו ב"במעלה", למד בערבים בבית-הספר התיכון "אבן פינה" בחיפה.

בגיל צעיר הצטרף לאצ"ל והשתייך לחת"ם (חיל תעמולה מהפכני) ובין היתר עסק בהפצת דבר הארגון. ביום 16 באוקטובר 1944, יצא עם חברו אברהם רובינשטין להדביק את כרוזי האצ"ל על קירות העיר חיפה. משמר שוטרים שעבר בקרבת-מקום הפתיע אותם, פתח עליהם באש ופצע את טרטנר ברגלו. הצעיר החל לברוח, אבל רגלו הפצועה מעדה וכך נפל בידי השוטרים, הובא לתחנת המשטרה, ונחקר מבלי שניתן לו טיפול רפואי. אחר-כך הועבר לכלא עכו, שם נכבלה רגלו הבריאה למיטת הברזל, בעוד שברגלו השנייה תקוע הקלע. כתוצאה מן ההזנחה בטיפול הרפואי חלה הרעה במצבו, וכאשר החלו להופיע סימני נמק ברגלו, העבירו אותו לבית-החולים הממשלתי בבת-גלים, שם נכרתה הרגל, אולם ללא הועיל. שבועיים לאחר הניתוח, ביום 8 בנובמבר 1944, נפח את נשמתו והוא בן 18. 24

כעבור מספר ימים הופיעה בעיתון המחתרת "חרות" הכתבה הבאה: 25

אשר טרטנר הי"ד

יצא להדביק כרוז, נורה על-ידי שוטר ונפצע בירכו. פצוע, שותת דם ומתפתל מכאבים אל-אנושיים הושלך לכלא עכו. לא הובא לבית חולים, פצעיו לא חובשו ואף לתנאים הסניטריים המינימליים לא דאגו לו. ידיו ורגליו כבלו באזיקים וב"פיתות" הערביות ובמים לחץ החזיקוהו, למרות החום הגבוה ומצבו האנוש של הפצוע. הפצרותיו לעזרה רפואית – העלו חרס. שלטון הדיכוי אטם את אוזניו ואחת בלבו – לרצוח נפש את הצעיר העברי, וזה תוך עינויים ברבריים שאין כמותם. שלושה שבועות נאבק אשר טרטנר הי"ד על חייו – בידיו הכבולות קרע כותנתו וניסה לחבוש את רגלו, אולם בינתיים הורעל דמו והצעיר נפח את נשמתו. גווייתו הוחזרה להורים.

בן 18 היה במותו. תלמיד המחלקה השמינית של הגימנסיה בחיפה.

ככה התעלל באשר טרטנר השלטון "התרבותי", המתיימר להיות "המגן על הציביליזציה האירופית בפני הברבריות". ככה רצחו הג'נטלמנים הנאורים צעיר עברי, שנלחם על קדושת אמונתו; ככה עינו "אנשי תרבות" חייל צעיר שנפל לידיהם פצוע. אין כל הצדקה לפשע זה. ודמו השפוך יחול על ראש שלטון הדיכוי, והאחראים למעשיו. אלוקי ישראל, אל קנא ונוקם, ינקום את דם עבדו הנאמן. ותהא נשמתו הזכה של הלוחם הצעיר צרורה בצרור כל גיבורי ישראל שחרפו את נפשם על חרות אמונתם וקדשוה ברבים.

אשר טרטנר נטמן בבית-הקברות בכפר חסידים, ליד אחיו עקיבא שנפל בעת ששירת בצבא הבריטי. לימים הועברו גופות שני האחים לבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים. אחיינו של אשר טרטנר שנקרא על שמו, אשר גיורא טרטנר, נפל במלחמת יום הכיפורים.

מעצרים בחיפה

בַּעיר התחתית של חיפה, ברחוב סטנטון 11, היתה דירה ששימשה את הירושלמים והצְפתים שהגיעו לחיפה. חיה סבן נהגה לבקר בדירה למטרות קשר, ובכל פעם היתה מביאה לבחורים אוכל ודברי מתיקה. לא פעם נשארה גם ללון בדירה, אותה שכר צבי יולוביץ (שהיה פליט מירושלים). ב-23 בנובמבר 1944, כשהתקרבה למקום, ראתה אור בוקע מן הדירה אולם לא חשה בשום תנועה חשודה. היא דפקה בדלת, ולאחר שזו נפתחה, ראתה לנגד עיניה שני שוטרים חמושים שהזמינו אותה להיכנס. אחריה הגיע משה נחמד (מירושלים), אלי קדוש ודניאל פּרל (מצפת) ועמרם אקשטיין. חיה ניצלה את הדקות בהן הפנו השוטרים את תשומת ליבם לבאים ובלעה את הניירות שהיו ברשותה. מאוחר יותר התברר כי צבי יולוביץ הרגיש שעוקבים אחריו ועבר לגור באחוזה, אולם כעבור זמן קצר נעצר ובחיפוש שנערך על גופו מצאו בכיסו את חוזה השכירות שערך בשעה ששכר את הדירה בעיר התחתית. כך הגיעה המשטרה למקום ועצרה את כל האנשים שנכנסו לדירה. 26

ההגנה מסגירה את לוחמי האצ"ל לבריטים

ב-14 במאי 1945, יצאה חולייה של האצ"ל לפוצץ את צינור הנפט האנגלו-עיראקי שהזרים נפט מכירכור שבעיראק לבתי-הזיקוק שבחיפה. תחנתה הראשונה של חולייה זו היתה בכפר חסידים, שם הועמס חומר-הנפץ על המשאית. דבר הפעולה נודע, כמסתבר, למפקדי ההגנה וכך קרה שקבוצת נוטרים המתינה ללוחמי האצ"ל בכפר חסידים ועצרה אותם. הנוטרים ערכו חיפוש במשאית והחרימו את חומר-הנפץ. הנהג, שביקש רשות לעשות את צרכיו, יצא במרוצה לכיוון המשאית, התניע אותה במהירות והסתלק מן המקום. יתר אנשי החוליה (שלמה דולה, יעקב-סיקא אהרוני, שמעון שכטר ופנינה בג'יו-שוחט) נכפתו בידיהם והועברו לקיבוץ יגור. שם הוחזקו במשך שלושה ימים, כשידיהם כפותות ועיניהם מכוסות. הבחורים נחקרו, תוך שימוש באלימות, ולאחר מכן הסגירום אנשי ההגנה לידי המשטרה הבריטית. כעבור שנים, הופיעה בעיתון ה"ארץ" הכתבה הבאה: 27

בשבת אחת, בהיותו קצין תורן ביגור, הגיע קצין המודיעין של נפת זבולון, בחור מגודל ומתולתל, ואמר כי הגיעו ידיעות שלמחרת היום מתכוונים אנשי אצ"ל לפוצץ כנסייה על הר-הכרמל, שעה שיהיו בה קצינים בריטיים רמי מעלה ומשפחותיהם. אותו קצין הודיע, שאם יבוצע פיצוץ זה וייעשה טבח בבריטים, עלולה לצמוח שואה והוא מבקש לשלוח חמישה בחורים שיתפסו את אנשי האצ"ל. גורי כינס קבוצת צעירים, פנה אל רגש האחריות הלאומית שלהם והסביר, כי הכוונה היא למנוע רצח חפים מפשע. עוד לפני ששקלו הללו אם יסכימו לפעולה, ביקש את 'מילת הכבוד' של קצין המודיעין, כי אנשי האצ"ל שייתפסו לא יוסגרו לבריטים. הבחור הבטיח. לפנות בוקר נתפסו שלושה צעירים וצעירה מאצ"ל וגורי זוכר איך שכבו על בטנם עקודים: ידיהם כפותות לאחור. לבסוף הוסגרו כולם לבריטים.

מובן שקצין המודיעין של נפת זבולון הסתבך בשקר גס כשטען כאילו האצ"ל זמם לפוצץ כנסייה על יושביה. האצ"ל מעולם לא פוצץ שום כנסייה ואיש מאנשיו לא העלה שום רעיון כזה.

בשעה שפנינה וחבריה נעצרו, חיכתה ליד צינור הנפט חולייה נוספת, ביניהם גם חדוה פרידברב-ענב. בעוד הם ממתינים, החל לרדת גשם שוטף וכולם נרטבו עד לשד עצמותיהם. הם חיכו עד בוש ולבסוף נסוגו לביתו של אחד מחברי הארגון בקריית אתא, שם ייבשו את בגדיהם. רק למחרת היום נודע להם דבר מעצרה של החוליה בכפר חסידים.

מאסרם של עמליה שיף ויהודה כהן

עמליה לבית סנדר נתפסה ב-30 ביוני 1945, יחד עם חברה יהודה כהן, בשעה שהחזיקו בידם פצצת כרוזים שהיתה מיועדת להתפוצץ באחד מרחובות חיפה. השניים הובאו למשפט ב-18 באוגוסט בפני בית-הדין הצבאי שעל הר-הכרמל ועמליה היא בת 17 בלבד. הם לא הכירו בזכות בית-המשפט לדון אותם ובמקום לנהל את המשפט לפי הנהלים המקובלים, העדיפו השניים למסור הצהרה פוליטית. ואלה דברי עמליה שיף (סנדר): 28

כבוד השופטים, אני מודה כי רציתי להפיץ את הכרוזים הללו, אך אין אני מודה באשמתי. להפך, בטוחה אני כי אך את חובתי עשיתי. לו העם האנגלי היה במצב של עמי, היה כל צעיר אנגלי עושה – בברכתכם – כמוני. ארץ-ישראל היא המולדת שלי. היא המולדת של עם ישראל. על ארץ זו השתלטתם ונעלתם את שעריה. בגלל זה הושמדו שישה מליון יהודים; בגלל זה גוועים היום אלפים של אחי, הרוצים לבוא הנה ואתם אינכם מרשים להם לבוא. זוהי רשעות שאין לה דוגמא אלא באכזריות הגרמנית. לפיכך חייב כל יהודי להילחם בשלטונכם. והוא גם יילחם, למרות שתשלחונו לבתי-כלא ולמחנות ריכוז. זוהי היום סיסמת הנוער העברי כולו: אף-על-פי!

גם הצהרתו של יהודה כהן היתה קצרה:

כבוד השופטים. אין אני חושש לפסק-הדין שלכם. אומנם צעיר אנוכי, אולם יודע אני מה נפל בגורל רבבות צעירים עברים כמוני, שהושמדו ונשרפו מפני ששלטונכם לא הרשה להם לבוא הנה, למולדת העברית. ביחס לקורבן האיום שלהם, כל קורבן שאני אקריב במלחמה הקדושה שלנו הוא כאין וכאפס. לא תפחידונו, לא בבית-כלא ולא במוות. הצדק הוא אתנו. ומצפונכם – אם יש לכם עוד מצפון – הוכתם בבגידה כלפי עם דווי וגדול. הבטחתם לו להחזיר את מולדתו, אך במקום זה גזלתם את הארץ הזאת מבניו והסגרתם אותם לכיליון. הכו אתם על חטא! אני מאושר שהנני יכול לתת משהו למען עמי האומלל; אני מתגאה שיש בי כוח מוסרי לסבול עבור אחי המושמדים.

ב-28 באוגוסט 1945 התכנס שוב בית-הדין הצבאי בירושלים, במושבו בחיפה, ולפני מתן פסק-הדין, אמר נשיא בית-הדין המיג'ור סקופילד לשני הנאשמים: 29

אתם נמצאתם חייבים באשמת החזקת פצצה בחיפה. מן העדויות ומתוכן הצהרותיכם בבית-הדין ברור שאתם מתכוננים להיות אלמנטים מפריעים לשלום הציבור, דבר שאין בית-הדין מוכן לסבול.

פסק הדין: שלוש שנות מאסר לכל אחד עם יחס מיוחד.

עמליה שיף נשלחה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. היא שוחררה מכלאה בתחילת 1945 בגלל מצב בריאותה, והוטל עליה מעצר בית. יהודה כהן נשלח לרצות את עונשו בבית-הכלא בירושלים. במלחמת העצמאות הוא נפל בקרב על עוג'ה אל חפיר.

כזכור, נעצר ב-23 בנובמבר 1944 משה נחמד, ששימש מפקד מחוז חיפה, ובמקומו נתמנה לתפקיד מאיר ראם.

מאיר ראם

מאיר ראם

מאיר ראם נולד בפולין בשנת 1918 ובגיל שבע עלה ארצה עם משפחתו, שהתיישבה בפתח תקוה. בשנת 1936 הצטרף לבית"ר וכעבור שנתיים היה לחבר באצ"ל. מאיר השתתף בקורס מפקדים שנערך במשמר הירדן (1939), שעם סיומו נתפסו חניכיו בידי המשטרה הבריטית והובאו בפני בית-הדין הצבאי בעכו. מאיר ראם נידון לחמש שנות מאסר בעוון החזקת נשק בלתי חוקי, אולם שוחרר מכלא עכו כעבור שנתיים. לאחר הכרזת "המרד" עבד מאיר במטה הארגון ועסק במגוון פעולות, החל מקשר עם המחוזות, וכלה בהעברת החומר שנכתב על-ידי מפקד האצ"ל ועד הבאתו לדפוס והפצתו בין הסניפים. מאיר היה קשור גם לח"ק (חיל הקרב) ואף פקד על פעולת החרמת הבדים ממחסני התעשייה הקלה (אוקטובר 1944).

על ימיו הראשונים בחיפה מספר מאיר ראם: 30

בחיפה מצאתי "אדמה חרוכה". כל הפיקוד נאסר, אף אנשי שורה רבים. גם צעירי בית"ר היו בין הנאסרים. נשארו במקום רק "אודים מוצלים". במחתרת, כאשר גם יהודים עוקבים אחריך, יש להחליף את מקומות המפגש לעיתים קרובות. בתקופה ההיא, להשיג חדר לא היה דבר קל. וכאשר הצלחת להשיגו, היית צריך למטרה זו כספים רבים, ותקציב גדול לא היה לאצ"ל.

מאיר ראם עשה כמיטב יכולתו כדי לשקם את הסניף. הוא נעזר רבות באפרים גשורי, ששימש מפקד החת"ם (חיל תעמולה מהפכני) בעיר. את גשורי פגש מאיר במחנה המעצר במזרע ובלטרון ויחסי ידידות נקשרו ביניהם. מאיר ביקר פעמים רבות בצפת, שהיתה באותם ימים חלק ממחוז חיפה, וניסה להחיות את הסניף. אולם פעילותו בחיפה לא ארכה ימים והגיעה לקיצה כעבור ארבעה חודשים בלבד. על מעצרו בפברואר 1945 מספר מאיר ראם: 31

ידעתי שאיאסר, אולם לא תיארתי לי שאחזור מפעולה במוצאי שבת, אכנס לחדרו של אפרים גשורי, אסובב את המפתח, ואת הדלת יפתח לי סרג'נט מרטין, אשר ימשוך אותי פנימה… בחברתו היו שני שוטרים בריטים עם "טומיגנים" בידיהם.

מאיר ראם הועבר לתחנת המשטרה, ולאחר שנחקר ארוכות, נשלח למחנה המעצר באפריקה. הוא הוחזר ארצה עם אחרוני הגולים מקניה ב-12 ביולי 1948.

שבע וחצי שנים ישב מאיר ראם בבתי הסוהר ובמחנות המעצר, בארץ ובגלות אפריקה.

חיים פלן החליף את מאיר ראם כמפקד מחוז חיפה.

חיים פלן

חיים פלן

חיים פלן נולד בירושלים בשנת 1920. לאחר שמשפחתו עברה לפתח תקוה, הצטרף בגיל 16 לבית"ר וכעבור שנה היה לחבר בארגון ההגנה במושבה. בשנת 1938 התגייס לחיל הנוטרים, שירת בגבול הצפון ופעל נגד הכנופיות הערביות שפרעו ביהודים. כאשר חזר לפתח תקוה בשנת 1939, הצטרף לאצ"ל והיה פעיל בשבירת ההבלגה. בשנת 1940 פשטה המשטרה לחדרו של יעקב הלל בראשון לציון ומצאה כמה אקדחים. יחד עם הלל נעצרו גם אפרים גשורי, חיים פלן, משה מזרחי, נפתלי פלטין ודוד זלצר. חיים פלן נידון לשלושה חודשי מאסר עם עבודת פרך. 32 לאחר ששוחרר מן המאסר, עבר לגור לחיפה ובחודש פברואר 1945 נתמנה, כאמור, למפקד המחוז, אולם כעבור שלושה חודשים נעצר שוב בידי הבריטים. הוא נשלח למחנה המעצר באפריקה, והוחזר ארצה עם אחרוני הגולים מקניה ב-12 ביולי 1948.

במאי 1945 נתמנה אריה פשדצקי ("מזלי") למפקד המחוז בחיפה, וכעבור שישה חודשים נעצר אף הוא בידי הבריטים (ראה להלן).

אריה מזלי

אריה מזלי

אריה פשדצקי ("מזלי") נולד בשנת 1917 בפולין ובגיל צעיר הצטרף לבית"ר. בהיותו בן 20 עלה ארצה בעלייה הבלתי לגאלית "אף על פי" והצטרף לפלוגות הגיוס של בית"ר בראש-פינה ולאחר מכן היה לחבר באצ"ל. השתתף בקורס מפקדים שנערך בנובמבר 1939 במשמר הירדן ונתפס בידי הבריטים. נידון בבית הדין הצבאי ל-10 שנות מאסר, אולם שוחרר כעבור שנתיים. לאחר שחרורו המשיך את פעילותו באצ"ל. עם הכרזת המרד נמנה עם חיל הקרב והשתתף בהתקפה על המשטרה הבריטית בגדרה (ספטמבר 1944). לאחר מעצרו בחיפה בדצמבר 1945 הוטס על-ידי הבריטים לאפריקה, וב-20 בדצמבר הגיע, יחד עם עוד 54 גולים, למחנה המעצר באריתריאה. מזלי נפצע כאשר חיילים סודנים פתחו באש על הגולים במחנה, ב-17 בינואר 1946. שאול גלילי (שנעצר יחד אתו בחיפה) ואליהו עזרא נהרגו אותו יום מן היריות. "מזלי" הוחזר ארצה יחד עם אחרוני הגולים מקניה ב-12 ביולי 1948.

הַבּוּלְגָרִים

בכרוניקה של עיתון "הארץ" מיום ראשון ה-15 באוקטובר 1944 אנו מוצאים את הידיעה הבאה:

ביום ו' הגיעו לחיפה דרך תורכיה וסוריה 15 עולים מבולגריה. הם הוכנסו לבית העולים בבת-גלים.

מה שהעיתון לא ידע לספר, שכעבור זמן קצר הצטרפו העולים מבולגריה לאצ"ל בחיפה והיוו תגבורת רצינית לסניף המקומי, שנידלדל מאוד בתקופת הסזון.

העולים מבולגריה נהגו להתקבץ בביתה של מולי מינץ, שהיתה חברת בית"ר בסופיה. בשנת 1940 עלתה ארצה והצטרפה עם קבוצת נוער לפלוגת בית"ר בראש פינה, ובשנת 1941 היתה לחברת האצ"ל. בראש פינה הכירה את ברוך-יוסף (בובקה) מינץ וכעבור זמן לא רב נישאו ולאחר מכן עברו השניים לחיפה.

יוסף מינץ נולד בשנת 1918 ברוסיה ובהיותו בן 6 עברה משפחתו לריגה (לטביה). בשנת 1939 עלה ארצה בעליית "אף על פי", שירת בפלוגות בית"ר והצטרף לאצ"ל. בחיפה השתתף בהתקפה על תחנת המשטרה (27 בספטמבר 1944) וזמן קצר לאחר-מכן נעצר ונשלח לאפריקה. ב-11 במרס 1947 שוחרר ממחנה המעצר בקניה והוחזר ארצה. עם שובו חזר לפעילות בארגון ונתמנה מפקד מחנה בנימין (ראה להלן).

גם לאחר מעצרו של יוסף מינץ, המשיכה מולי אישתו בפעילותה באצ"ל; ביתה הפך בית ועד לבחורים שזה מקרוב עלו מבולגריה, ומשם קצרה היתה הדרך אל האצ"ל. גם אחותה של מולי, זיקה, ובעלה נסים חִזקיה (מאצ'ו), היו אף הם חברי הארגון, שהתגוררו בחיפה, וגם ביתם היה פתוח לבולגרים שהצטרפו לאצ"ל. על מולי מינץ מספר ישראל הדני, ממפקדי הח"ק בחיפה: 33

מולי ("יהודית") עברה לגור לגב-ים, בטענה כי כל הזמן עוקבים אחריה. היא היתה ידועה למשטרה כיוון שבעלה ישב בקניה. שמונה שעות עבדה בפקידות בחיפה ושעות בלתי ספורות בארגון. פעמים רבות חזרה ברגל מהתחנה האחרונה עם כל אי הביטחון הכרוך בכך, כי ערבים הסתובבו שם. היא היתה מסורה בכל ליבה לארגון. ערב אחד כשחזרה לבדה בגשם שוטף, הרגישה עצמה בודדה מאוד ובמקום ללכת לביתה סרה אליי וביקשה כוס תה. מצב רוחה היה ירוד והיא פלטה את המשפט הבא: אנחנו חיים כמו כלבים, אבל אפילו כלב יכול לנוח תחת גג בגשם כזה…

בין הבולגרים היתה גם לילי רומנו – בן-חיים, שמאוחר יותר נתמנתה לקשרית המחוז. על עבודתה מספרת לילי: 34

יום עבודתי התחיל בשעה מוקדמת בבוקר, כשהייתי צריכה למסור את הדואר היומי לשליח שנסע לתל-אביב. בשעת בוקר מאוחרת יותר היתה מתקיימת פגישה עם מפקד המחוז בביתו של אחד האוהדים שלנו, שהיה מוכן להסתכן ולמסור את דירתו לרשותנו בזמן שהוא יצא לעבודתו.

בתום הפגישה הייתי יוצאת עם מכתבים שהיו מיועדים למפקדים וראשי מחלקות ובפנקסי היו רשומות פגישות ושליחויות שהיה עלי לבצע באותו יום, כמובן שהכול היה רשום בשפת סתרים ובשמות בדויים.

בשעות הצהריים נהגתי להיסגר בחדרי (אנשי הבית בו גרתי חשבו אותי לסטודנטית, ובצורה כזו הצדקתי את ישיבתי בבית בשעות שבדרך כלל אנשים מן היישוב הולכים לעבוד וכן את תקתוק מכונת הכתיבה עליה כתבתי פקודות והודעות). לאחר שנעלתי את הדלת, פתחתי את החלק האחורי של הרדיו הענקי שהיה בחדרי והתקשרתי באלחוט עם תל-אביב. מסרתי וקיבלתי הודעות דחופות ומיד לאחר מכן העברתי אותן למפקדי "אמנון" (שמואל מייטין). פגישה כזו התקיימה בשעות אחר-הצהריים במסעדת "תנובה" קטנה. מסתבר שעשינו רושם משונה על בעלי המקום. חיבבו אותנו בתור לקוחות טובים ובעלי נימוסים, אך פעם ניגש בעל ה"תנובה" למפקד ושאל אותו אם לא יתנגד לסדר דרכון מזויף עבור בנו… האיש הרגיש שאנחנו לא "כשרים" באיזה שהוא מובן, אך לא קלע ל"אי-הכשרות" האמיתית שלנו.

על הבולגרים נמנו גם שלושת האחים חזן, נישקו בנאדו, חיים רודריג, יעקב (ז'ק) לוי, יוז'י לראה, בנימין בכר (שהיה לאחד הלוחמים הנועזים בח"ק של חיפה), יעקב (ז'קו) נחושתן וחיים קונורטי (על מעצרם של השניים ראה לעיל) וכן משה פניצ'ב ("עמיאל"), שעם הזמן הגיע לתפקיד של מפקד הח"ק בחיפה וסגן מפקד המחוז (לאחר קום המדינה, שינה את שם משפחתו לעמיאל). עם עמיאל עלה ארצה גם אביו, הרמן פניצ'ב, אשר הצטרף אף הוא לאצ"ל. בגלל גילו המבוגר, מינו אותו כאחראי על מחסן הנשק. כשאנשי הח"ק היו יוצאים לפעולות, היה הרמן מחלק את הנשק ומחכה לבחורים עד שובם. אלה לא ידעו שהוא לא רק אוסף את הנשק, אלא מצפה גם לשובו של בנו עמיאל. על הרמן פניצ'ב מספר משה לוי: 35

ליד רחוב מוריה שכנה חנות לתיקון מכשירים חשמליים. בעל החנות, מר פניצ'ב, היה אדם כבן 50, עולה חדש מבולגריה, שדיבר עברית משובשת. בזכות נועם הליכותיו הצליח לרכוש קהל לקוחות נאה בפרק זמן קצר. הוא היה לוקח את המכשירים המקולקלים מידי הלקוחות ומבטיח לתקנם במהירות. אחר-כך היה מעביר את המכשירים לחשמלאי מקצועי בעיר התחתית, שלאחר התיקון היה מחזירם למר פניצ'ב. איש לא העלה על דעתו כי בעל החנות היה אביו של עמיאל, מפקד הח"ק. האב רצה לתרום אף הוא את חלקו לפעילות הארגון, והתפקיד שקיבל כאילו נוצר עבורו. הוא היה מסור ודייקן, החזיק את המחסן מסודר כהלכה והנשק היה תמיד מוכן לפעולה אף בהתראה קצרה ביותר.

ב-19 במאי 1945, נשלחו שני חברי אצ"ל חיפאים, יעקב נחושתן וחיים קונורטי הי"ד (נפל במלחמת העצמאות), להעביר שק עם חומר-נפץ, שהיה מוחבא בכפר אתא בביתו של נהג מונית בשם ברקוביץ. חומר הנפץ הגיע אל ברקוביץ באופן הבא: יעקב גורביץ, חבר האצ"ל, שימש כקצין זוטר בצי הבריטי. באחד הימים, בהיותו בנמל חיפה, הצליח לסלק מן הצבא שק עם חומר נפץ (50 ק"ג משקלו), אולם לא ידע כיצד להוציאו משטח הנמל. בעודו מתלבט, נקרתה בדרכו מונית נהוגה בידי ברקוביץ. גורביץ ביקש מברקוביץ להעביר את השק לביתו ואמר לו כי כעבור מספר ימים יבוא מישהו לקבלו. (גורביץ לא ידע שברקוביץ היה חבר בארגון ההגנה ושמיד עם צאתו משטח נמל חיפה, סיפר על כך למפקדו). נחושתן וקונורטי, שעלו זה מקרוב מבולגריה והעברית עדיין לא היתה שגורה בפיהם, הגיעו למקום, קיבלו את השק ושמו פעמיהם לתחנת האוטובוס כדי לשוב לחיפה. שני אנשים (אחד מהם, שהיה לבוש מדי נוטרים, החזיק רובה בידו) עצרו אותם בדרכם ושאלו לתכולת השק. נחושתן, ששליטתו בעברית היתה טובה מזו של חברו, ענה כי הם נשלחו להביא את השק, אבל אינם יודעים מה יש בו. בינתיים הצטרפו לחבורה עוד שלושה אנשים, השק נפתח ונבדק, ונחושתן וקונורטי נצטוו להיכנס לחצר אחד הבתים. כעבור כמה שעות הגיעה משאית מכוסה בברזנט והשניים, כפותים בידיהם ומטפחות קשורות לעיניהם, הועלו עליה והוסעו לקבוצת כפר-מכבי, שם נחקרו. את אשר קרה לאחר מכן, מספר יעקב נחושתן: 36

כעבור כמה זמן הגיע טנדר, העלו אותנו עליו ואמרו לנו לשבת. כאשר הורידו את הכיסוי מן העניים ראיתי שאני יושב בין שני שוטרים בריטים, ששמו לנו אזיקים על הידיים. קמתי ממקומי, ניגשתי לקצה הטנדר ובעטתי בפרצופו של אחד הקיבוצניקים שעמד שם. מן הבעיטה הוא נפל על הרִצְפּה. השוטרים הושיבו אותי במקומי וכך נסענו לחיפה. תחילה הכניסו אותנו לקישלה ולאחר מכן החלו החקירות בסי.אי.די. החוקרים ניסו לשכנע אותנו להודות שהשק שהחזיקו בידיהם, על תכולתו, היה שייך לנו (וזאת מאחר ולא היו להם ראיות שהשק אומנם שלנו). לא נשברנו והכחשנו שיש לנו קשר כלשהו עם השק.

לאחר החקירה העבירו אותנו לבית-הכלא בעכו, ומשם – לבית הסוהר המרכזי בירושלים (היתה זאת הפעם הראשונה שראיתי את ירושלים מאז עלייתי ארצה). אחר-כך העבירו אותנו למחנה המעצר בלטרון ולבסוף הטיסו אותנו לאפריקה. בסך הכול היינו שלוש שנים במעצר, שנה בארץ ושנתיים באפריקה.

הבריטים תבעו מהבחור שחטף את נחושתן ואת קונורטי להעיד בבית המשפט כי ראה אותם מחזיקים בשק שהכיל חומר-נפץ, אבל זה סירב למסור עדות כזו, משום שחשש מנקמת האצ"ל. לאחר שהודיע לבריטים שאינו מוכן לשתף אתם פעולה, נעצר ונשפט על-פי החוק לשעת חירום לשלושה חודשי מאסר. זו הסיבה שנחושתן וקונורטי ניצלו ממשפט צבאי בעוון נשיאת חומר נפץ.

מעצרו של איש ההגנה הועלה בפגישה בין טדי קולק (ששימש איש הקשר בין ההגנה והבולשת הבריטית) לבין א"פ ג'יילס, מפקד הבולשת הבריטית. בפרוטוקול של אותה פגישה נאמר, בין השאר: 37

האיש מכפר אתא, שעזר למשטרה, דרכנו, לעצור מספר אנשי אצ"ל, נעצר יחד איתם ונשפט על פי חוקי החירום לשלושה חודשי מעצר … המפקח הכללי ציין כי למרות שאיש ההגנה עזר באופן פעיל, הוא סירב למסור למשטרה את כל האינפורמציה שהיתה בידיו. תשובתו של קולק היתה: אני ידעתי את העובדה הזו, אולם הרי זה רק טבעי כי האיש יפחד מנקמת האצ"ל… מאחר וישנם אנשים נוספים המוכנים למסור ידיעות על האצ"ל, הם עלולים להירתע מלעשות זאת, אם ידעו כי הם עלולים להיעצר על-ידי המשטרה. על כן אני מבקש הבטחה כי מקרים כאלה לא יישנו בעתיד. על כך ענה המפקח הכללי כי הוא האיש שמנהל את המשטרה והוא אינו מוכן שמישהו יאמר לו כיצד לבצע את עבודתו, וכי יעצור כל אדם לכל תקופה שימצא לנחוץ כדי להוציא ממנו אינפורמציה וכי אינו מוכן לתת הבטחות כפי שביקשתי … בעניין אחר אמר המפקח הכללי כי ביקש מספר פעמים בעבר להסגיר לידיו את לבשטיין [יעקב אליאב], אולם הדבר לא נעשה. הוא ציין כי שמע במו אוזניו מד"ר ג'וזף [דב יוסף מהמחלקה המדינית של הסוכנות] שלבשטיין קיבל מחסה על-ידי ההגנה. והנה הסוכנות היהודית באה להתאונן על חוסר שיתוף-פעולה, בעוד זהו סוג שיתוף הפעולה שהסוכנות מראה …

יעקב נחושתן

יעקב נחושתן

יעקב (ז'קו) נחושתן נולד בשנת 1925 בעיר קטנה בבולגריה בשם קאזאנוויק. לאחר הכיבוש הגרמני רדפו הנאצים את יהודי בולגריה, אולם לא שלחו אותם למחנות ההשמדה. בשנת 1944, כאשר הרוסים עמדו לפלוש לבולגריה והגרמנים היו במנוסה, החליט יעקב נחושתן לעלות לארץ-ישראל בגפו. הוא הצליח לקבל סרטיפיקט מן הסוכנות היהודית בסופיה ושם פעמיו אל הגבול עם תורכיה, בהשאירו בבולגריה את הוריו, וכן אח ואחות (הם עלו ארצה לאחר הקמתה של מדינת ישראל). בקושטא (היא איסטנבול) קיבל את פניו עקיבא לוינסקי, שליח העלייה של הסוכנות היהודית, ממנו נודע לנחושתן לראשונה על השואה שעברה על יהדות אירופה. לאחר מכן נפגש עם ערי ז'בוטינסקי (שעשה בתורכיה כשליח מטעם "ועד החרום להצלת יהודי אירופה" שהוקם בארצות-הברית, בראשותו של פִּיטֶר בֶּרְגְסוֹן – הוא הִלֶל קוּק), שסיפר לו על האצ"ל בארץ. מקושטא נסע נחושתן ברכבת לבירות ומשם הגיע לחיפה, יחד עם קבוצה של בולגרים שהופנו למחנה העולים בבת-גלים.

על הדרך בה נודע להוריו דבר מעצרו, מספר יעקב נחושתן: 38

לאחר שנעצרתי, רציתי מאוד שהורי לא ידעו שנעצרתי. כתבתי לאימא מכתב והכתובת החוזרת היתה הסי.אי.די. ירושלים. במכתבה הבא של אימא אלי היא שאלה: מה זה סי.אי.די? עניתי לה שזה מין קולג'. הסיפור הפיקנטי הוא, שבמעצר היה איש בשם ניסים גרטי (שהיה חבר לח"י), גם הוא מבולגריה, ושתי האימהות היו מיודדות. כשהן שוחחו ביניהן, סיפרה אימי שהבן שלה נמצא בקולג' שנקרא סי.אי.די. ענתה לה אימו של גרטי: גם הבן שלי נמצא בסי.אי.די, אבל זה לא קולג' אלא בית-סוהר. כך נודע להורי שאני עצור.

נחושתן הוחזר למדינת ישראל ב-12 ביולי 1948 עם אחרוני הגולים בקניה. למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ולימים היה חבר כנסת מטעם מפלגת "הליכוד".

מקומות מפגש של האצ"ל בחיפה 39

ב"חיפה האדומה" קשה היה למצוא מקומות מפגש, כי עיני הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) וכן עיני "פלוגות הפועל" תרו תמיד אחר צעדיהם של אנשי האצ"ל. מספר על כך אברהם אנושי: 40

פעמים רבות היינו נפגשים במרתף של בנק אנגלו-פלשתינא (אפ"ק) ברחוב הרצל, הרחוב המרכזי בהדר הכרמל. שומר הלילה של הבנק היה חבר האצ"ל והוא הצליח לשריין לנו את המרתף בשבתות ובחגים בהם הבנק היה סגור. היה זה קצת אירוני, כיוון שהבנק היה במרחק של שלושה רחובות מתחנת המשטרה הבריטית ושישה רחובות מבית-הכלא המקומי. יש לציין כי השימוש במרתף הבנק לאימונים של חברי האצ"ל לא נתגלה להגנה או למשטרה הבריטית.

כן נתקיימו פגישות בדירות בהן התגוררו חברי הארגון, כמו הדירה של מולי מינץ או הדירה של אחותה זיקה (אירנה) חִזְקִיָה. אירנה מספרת כי "אצלנו בישלו דבק להדבקת כרוזים וגם התאמנו בנשק. בנוסף לזאת היו באים לדירה כל מיני אנשים כדי ללון. לכולם היה מפתח אלינו והרבה פעמים היו עושים פגישות אצלנו ואז אנחנו היינו עוזבים את הבית". 41 בנוסף לזאת היו מתקיימות פגישות אצל אוהדים, אחד מהם היה אלפרד תרומפלדור, יליד 1900, שהתגורר ברחוב פבזנר מספר 18. אלפרד, אחיו הצעיר של יוסף תרומפלדור, עלה ארצה בשנת 1936 והשתקע בחיפה, שם עבד בתחנת הכוח של חברת החשמל. 42 אלפרד תרומפלדור הזדהה עם דרכו של האצ"ל והעמיד את דירתו לרשות לוחמיו.

בשבתות בבוקר היו נוהגים להתאמן ביערות הכרמל, אולם קורסים של ממש נערכו במבצר שוני שעל-יד בנימינה.

הקריות שימשו כעורף של העיר חיפה, ומקומות המפגש בהן היו נוחים יותר. תחילה נפגשו הבחורים בחולות ומאוחר יותר שימשו המחסנים העזובים של הצבא הבריטי למפגשים. בנוסף לזאת השתמש האצ"ל במחסן של בית-הכנסת הגדול ברחוב קרן-קיימת ובמאפייה של אביו של אחד החברים. כאשר הארגון בחיפה התחזק, נטמנו בחולות הקריות "כדי חלב" ששימשו כמחסני נשק.

משפחת אורבך העמידה את ביתה לרשות האצ"ל. בבית נערכו מפגשים רבים של מפקדי האצ"ל ושלושת הילדים: אסתר, חנה ודוד היו חברים בארגון. שלושתם נעצרו בידי הבריטים – הבנות הועברו לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם, בעוד הבן, דוד, הועבר למחנה המעצר בלטרון. על המשפחה כותב איתן לבני: 43

הנה צפה ועולה בזכרוני דמותה של משפחת אורבך מחיפה. האב פייבל, יהודי טְבֶריאני עבדקן ושומר מצוות, אדם מלא הומור, שהעריץ את האדמו"ר שלו. שלושה מילדיו (בן ושתי בנות) היו פעילים באצ"ל, וכשהזדמנתי לביתם הייתי מוזמן תמיד לארוחה של ערב שבת או לחמין של שבת.

מעצר הקורס בשוני

בין בנימינה וזיכרון-יעקב שוכן מבצר "שוני", ששימש מושב ארעי למתנחלים בית"רים (מאוחר יותר הם עברו ליישוב הקבע בנחלת ז'בוטינסקי אשר בבנימינה). בשוני נערכו קורסים ארציים של האצ"ל. משוני גם יצאו הלוחמים שפרצו את כלא עכו (ראה להלן). חניכי הקורסים נקטו אמצעי זהירות מיוחדים מאחר והמקום היה ידוע לשלטונות, ובקרבת מקום אף שכן מחנה צבאי גדול. במשך שנים התנהלו הקורסים ללא תקלה, עד לתפיסתם של 20 חניכי קורס ה"סגנים", שהתקיים במקום באוגוסט 1945 בפיקודו של דוד טהורי ("יצחק").

בבוקר ה-16 באוגוסט הקיפו כוחות גדולים של משטרה את הסביבה כולה, ו-20 משתתפי הקורס, שישנו תחת כיפת השמים לא הרחק מן המבצר, נעצרו. מפקד הקורס וארבעת המדריכים הצליחו להתחמק מהמעצר, ואילו החניכים – 18 בנים 44 ושתי בנות (ברכה בירנבוים ודבורה שפירא-רותם) – הועברו לבתי-הכלא של עכו ובית-לחם. בחיפושים שנערכו בסביבה נמצאה כמות קטנה של נשק, ששימש ללימודים, וכן חוברות הדרכה ועלוני הסברה שונים.

ב-18 בספטמבר נפתח משפטם של 20 חניכי הקורס בבית-הדין הצבאי, שישב במנזר הצרפתי שעל הר-הכרמל. לצעירים מונו שני עורכי דין, מכס זליגמן ומכס קריצ'מן, שהגנו גם קודם לכן על נאשמי המחתרת. הצעירים באו לאולם בית-המשפט בתלבושת אחידה – חולצות לבנות, מכנסי חאקי וכיפות לראשיהם. הבנות באו בחולצה לבנה וחצאית כהה. במהלך המשפט טענה הסנגוריה כי הנאשמות מוחזקות בבית-הסוהר בעכו בתא אחד עם אסירות ערביות שנידונו למאסר, אף שעדיין לא נמצאו חייבות לפי החוק. בית-הדין קיבל את הטענה והשתיים שוחררו בערבות. 45

כל הנאשמים שללו את זכותו של בית-הדין לשפוט אותם, הצהירו "לא אשם" וכל אחד מהם נשא נאום פוליטי. אחד הצעירים, אמנון מוסקוביץ, הזמין שלושה עדים: את הרב י. ל. פישמן (מימון), חבר הנהלת הסוכנות היהודית ומראשי המפלגה הדתית "המזרחי", את פרופ' יוסף קלוזנר ואת ראש הבולשת הקצין ג'יילס.

הרב פישמן אמר בעדותו, בין היתר: 46

שישה מיליון יהודים נרצחו על-ידי הנאצים, והנני מאשים בפומבי את הממשלה הבריטית בשותפות ברצח המוני זה. לפחות מיליון יהודים אפשר היה להציל אִלמלא הספר הלבן, הבלתי חוקי…

שואל הנאשם מוסקוביץ: כבוד הרב, האם לפי תורת ישראל מותר להילחם בנשק, בכדי להנחיל את ארץ-ישראל לעם ישראל?

משיב הרב פישמן: לפי תורת משה מותר להתאמן בשימוש בנשק, בכדי להחזיר את הארץ לעם ישראל. אני הנני כבר בן שבעים ואני לומד להשתמש בנשק, ואין בדעתי לסמוך על המשטרה במקרה של צורך. הנני מאמין באמונה שלמה בבואו של המשיח, ולפי המסורת העברית יילחם המשיח וחרב בידו.

בין חברי הקורס היו גם שניים מחיפה: גדעון הררי ופלג תמיר.

פלג תמיר הצהיר בתורו הצהרה ארוכה, בה נאמר, בין היתר: 47

[…] ראשית, עלינו לתקן, כבוד השופטים, את רושם התמונה שנצטיירה באולם בית-הדין ואם לבחון אותה במציאות אז יוכח, כי לא אנו היהודים נמצאים בארץ זו הודות לכם האנגלים, אלא להפך – אתם האנגלים נמצאים כאן הודות לנו היהודים… ברצוני להדגיש, כי טעות היא להניח, שהצהרת בלפור והמנדט הארץ-ישראלי הם הם המקור לזכויותינו בארץ זו. זכותנו לארץ-ישראל נובעת מההבטחה האלהית שניתנה לאבותינו…

לאחר שוועידת סן-רמו החליטה על המנדט לארץ-ישראל והפקידה אותו, לפי בקשת הנציגים היהודים, בידיכם, בתנאי שתגשימו את הצהרת בלפור, החלטתם להפוך את החוזים הבין-לאומיים עליהם חתמתם – "לפיסת ניר"…

בגידתכם הגיעה לשיאה עם פרסום הספר הלבן של מקדונלד בשנת 1939. סופית נעלתם את שערי ארץ-ישראל בפני יהודים המשוועים להצלה מגיא ההריגה שבאירופה. הספר הלבן הוא הפרה גלויה של כל ההתחייבויות הכלולות בהצהרת בלפור…

שאלת קיום העם היהודי היא כיום בהרבה יותר חריפה מאשר לפני המלחמה. כיום ברור לכל יהודי, כי אין לו עוד זכות קיום מחוץ למולדתו, מחוץ לארץ-ישראל, ואתם הנכם המכשול היחידי העומד לו בדרך…

כל עוד תהוו מכשול לגאולת עמנו, קום יקומו נגדכם היהודים וילחמו בכם עד חרמה. ואל לכם לסמוך יותר מדי על כוחכם הפיסי. גם המרגלים הקדמונים, שנשלחו על-ידי כובשי כנען, הביאו לאחיהם את הבשורה המחרידה, כי עם ענקים מתגורר בארץ זו. הבשורה הבהילה את מוגי הלב, אך היא לא הרתיעה את שוחרי החופש, שהשתחררו ושחררו את עמם והתנחלו בארץ אבות.

כך יהיה גם בימינו.

המשפט נמשך שבועות ארוכים, כיוון שכל הצהרה נמשכה מספר שעות. כדי לזרז את מהלך המשפט, הודיע אב בית-הדין בתחילת אחת הישיבות כי איננו מוכן לשמוע עוד הכרזות פוליטיות מהנאשמים, ואם ברצונם להתגונן – עליהם להגיד דברים לעצם האשמה. כל אחד מן הנאשמים שהחל לקרוא הכרזה פוליטית, הופסק על-ידי אב בית-הדין. הנאשמים הדגישו שזה קו ההגנה אשר בחרו בו, ואין זה מן הצדק שמעמידים לדין ואין נותנים להם את הזכות להגן על עצמם. אולם ללא הועיל. 48

ביום 16 באוקטובר 1945 נידונו 20 נאשמי שוני למאסר של 3 עד 7 שנות מאסר, עם יחס מיוחד. פלג תמיר בן ה-17 וגדעון הררי בן ה-15 מחיפה, נידונו ל-3 שנות מאסר. 49

סניף האצ"ל בצפת

סניף האצ"ל בצפת היה, כזכור, הסניף הראשון שהוקם בגליל. בצפת התגוררה משפחת פרל, שעזרה רבות לפעילות האצ"ל בעיר. ההורים, חנה וזאב-מתתיהו, היו הבעלים של מלון הרצליה ולהם ארבעה ילדים: הבכור משה (יליד 1913), התאומים שמואל ודניאל (ילידי 1917) והבת צפורה. ההורים העמידו את המלון לרשות הארגון וכן את ילדיהם שהיו פעילים באצ"ל.

דניאל פרל השתתף בשנת 1939 בקורס מפקדים שנערך במשמר הירדן. כזכור נתפסו בידי המשטרה הבריטים כל החניכים ומפקדיהם (4 בנות ו-34 בנים), והועמדו למשפט צבאי. הבנות נשפטו לשנתיים מאסר, בעוד שישה מהבנים (וביניהם דניאל) נשפטו ל-5 שנים והיתר נידנו ל-10 שנות מאסר. הבנות שוחררו כעבור חודשיים, מאחר שמפקד הצבא לא אישר את פסק-דינן. הבנים הועברו לכלא עכו ולאחר מכן למחנה המעצר במזרע. 6 מהם שוחררו כעבור שנה והיתר שוחררו שנה לאחר מכן. דניאל חזר לביתו בצפת, אולם לאחר זמן קצר עבר לחיפה. לאחר הכרזת המרד נגד השלטון הבריטי בארץ (פברואר 1944), השתתף דניאל בהתקפה על הבולשת הבריטית בחיפה (23 במרס 1944) וכן בהתקפה על בנין המשטרה המזרחית בעיר (27 בספטמבר 1944). בדצמבר 1944 הוסגר לבריטים והוגלה לאפריקה. הוא הוחזר ארצה עם אחרוני הגולים מקניה ב-12 ביולי 1948.

שמואל, תאומו של דניאל, הגיע באצ"ל לדרגת "גונדר" ובתקופות שונות היה מפקד הארגון בצפת. בתקופת "הסזון" נחטף בידי ההגנה ולאחר מכן הוסגר לבריטים. הוא נשלח למחנה המעצר בלטרון, שוחרר ונעצר מחדש מספר פעמים. בשנת 1948, לאחר שחרורו ממעצר, קיבל את הפיקוד על האצ"ל בצפת (ראה להלן).

צפורה היתה הקטנה בין ילדי פרל. לאחר סיימה את בית-הספר היסודי עברה לתל-אביב כדי להמשיך את לימודיה בגימנסיה "הרצליה", ושם אף הצטרפה לאצ"ל. לאחר מכן עברה לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, והמשיכה את פעילותה בארגון. אחת הפעולות של האצ"ל היתה אמורה להתקיים בירושלים ביוני 1944, אולם לפני שהבחורים יצאו לדרך, נודע לאליהו לנקין (מפקד מחוז ירושלים) ששוטרים בריטים מסתובבים בשכונת נחלת-שבעה ליד מחסן הנשק שהיה מיועד לפעולה. לנקין החליט לבדוק את העניין ולשם כך קרא לאחת הבנות, ציפורה פרל-פאגלין ("יעל"), והציג אותה בפני אחד המפקדים הצעירים, עמיחי פאגלין ("גידי"). הוא הורה להם להעמיד פני זוג נאהבים ותוך כדי כך לסייר ולבדוק את השטח. על המשימה מספר אליהו לנקין:

איני יודע אם יש לכם ניסיון בתפקיד זה; אתה תחבק את כתפיה ואת תשימי את ידייך על מותניו. כשתגיעו לקרבת המחסן, תעצרו ותתחילו להתנשק, ותקפידו על-כך שהשוטר יראה אתכם במעשיכם. אחר-כך שבו באיזה מקום, ותוך כדי חיבוקים ונשיקות, בדקו את מספר השוטרים ואת מיקומם. זכרו כי עליכם להקפיד ולהתנהג באופן טבעי כדי שלא לעורר שום חשד…

לאחר שהות של שנה בירושלים, חזרה צפורה לתל-אביב.

בתקופת ה"סזון" התרוקן סניף האצ"ל בצפת מפעיליו משום שצפת היתה מקום קטן יחסית, וכולם הכירו את כולם. חלק מהפעילים הוסגר לבריטים והיתר נאלצו לעזוב את העיר ולעבור למקום אחר. במאי 1945 הוחלט לחדש את הפעילות בצפת ולשם כך נשלחה למקום צפורה פרל, שהיתה למפקדת הסניף הראשונה בארגון. בצפת היא מצאה את שרה רוזנברג-לבני, חברת האצ"ל מחיפה, שנאלצה לעזוב את מקום מגוריה ולנדוד לצפת, שם עבדה כגננת. השתיים הפשילו שרוולים והחלו בגיוס צעירים לארגון.

על-כך מספרת שרה רוזנברג-לבני: 50

את ועדת הקבלה נהגנו לערוך במחסן של מלון הרצליה (שהיה שייך למשפחת פרל). אנו ישבנו מאחורי מסך וניהלנו דו-שיח עם המועמדים להצטרף לשורות האצ"ל. לפתע אומר לנו אחד הצעירים: "מדוע אתן מתחבאות מאחורי הווילון?, הרי אנו מכירים אתכן". ואכן, באותם ימים היתה צפת מקום קטן וכל אחד הכיר את כל אחד.

שרה רוזנברג-לִבני נולדה בפולין, ובהיותה בת שלוש עלתה משפחתה ארצה והשתקעה בחיפה. בגיל צעיר הצטרפה לבית"ר ומאוחר יותר היתה לחברת האצ"ל. היא הצליחה ליצור קשר עם חברי הארגון שהיו עצורים בבית-הכלא בעכו ובמחנה המעצר במזרע. בערב פסח של 1944 נשמעו נקישות בדלת הדירה של משפחת רוזנברג בחיפה.

הייתי אותו זמן בחדר האמבטיה כאשר שמעתי קולות של שוטרים אנגלים ששאלו עלי. עטפתי את עצמי במגבת וקפצתי דרך החלון החוצה. נכנסתי אל אחד השכנים וביקשתי להשאיל לי בגדים ונעלים. מיד הלכתי למסעדה של משפחת אורבך, שם נתנו לי כסף ונסעתי אל אחותי בכפר חסידים, משם נסעתי לעפולה אל אחותי השנייה ולבסוף נסעתי לצפת. 51

לאחר שנתיים בצפת, עברה שרה לבני לתל-אביב, שם היתה פעילה בח"ק (חיל הקרב). כעבור זמן קצר נתבקשה לחזור לחיפה, כדי לחזק את הסניף, שם שמשה, בין היתר, גם כבלדרית. באחת הנסיעות שלה לתל-אביב, עצר האוטובוס ליד תחנת המשטרה של זכרון יעקב. כל הנוסעים נתבקשו לרדת ונבדקו תעודות הזהות שלהם. לאחר הבדיקה הורשו הנוסעים לחזור לאוטובוס, מלבד שרה שנלקחה למעצר. היא נשלחה לבית הסוהר לנשים בבית לחם.

בתום משימתה בצפת, חזרה צפורה פרל לתל-אביב והמשיכה את פעילותה במסגרת הח"ק (חיל הקרב). היא השתתפה בפעולות רבות 52 ובשנת 1947 נשאה לעמיחי פאגלין ("גידי") ששימש קצין המבצעים של האצ"ל.

צפורה פרל-פאגלין

צפורה פרל-פאגלין

בשעת שהותה בירושלים, התגוררה צִפורה פּרל-פאגלין ברחוב הטורים בחדר אחד עם מרים בורשטין-פרל, אף היא מצפת. מרים הצטרפה בגיל צעיר לבית"ר ומשם קצרה היתה הדרך לאצ"ל. לאחר שסיימה את בית-הספר היסודי נסעה לירושלים, שם למדה בסמינר אשכולי, ובמקביל המשיכה את פעילותה באצ"ל. היא צורפה לח"ק (חיל הקרב) ולקחה חלק בהתקפה על הבולשת הבריטית (23 במרס 1944). כמו כן השתתפה בהטמנת מרגמות בחצר י.מ.ק.ה, מול מלון המלך דוד (14 במאי 1945). 53 בשנת 1946 נשאה לשמואל פּרל בירושלים (היה זה באחת מן "החופשות" שלו ממחנה המעצר), ואת הנישואין ערך הרב אריה לוין, רבם של האסירים. לאחר הנישואין חזר הזוג הצעיר לצפת, ומספר חודשים לאחר מכן נעצר שמואל פעם נוספת (היה זה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד).

מרים פרל לקחה חלק במלחמת העצמאות בצפת וזאת על אף שכבר היתה אם לבנה הבכור נפתלי. באותם ימים חזר שמואל ממעצר וקיבל על עצמו את הפיקוד על האצ"ל בעיר (ראה להלן).

הערות:

1. ראיון המחבר עם אליהו לנקין.

2. שם, שם.

3. יצחק אלפסי, אוסף מקורות ומסמכים, כרך ב', עמוד 172.

4. עדות מיקי דוידסון, מכון ז'בוטינסקי, עצ/0/4.

5. איתן לבני, המעמד, עמוד 72. וכן: בנימין עדות, חוברת לזכר אליהו טמלר.

6. פרטים על פרשת שחרורה של מיקי דוידסון, ראה אצל יהודה לפידות, היום שרה הקטנה,עמוד 51.

7. עיתון "הארץ" מיום 28.3.1944.

8. "דבר היום" מיום 28.3.1944.

9. עיתון "דבר" מיום 8.4.1944.

10. ארכיון "מפא"י, בית ברל בכפר סבא.

11. מצוטט בעיתון "הארץ" מיום 6.4.1944.

12. עיתון "הארץ" מיום 27.3.1944.

13. אלדד חרובי, מחלקת החקירות הפליליות של המשטרה בארץ ישראל, עמוד 205.

14. The Palestine Triangle p.158 Nicholase Bethell,

15. יצחק אלפסי, אוסף מקורות ומסמכים, כרך ג, עמוד 683.

16. ראה בנספח, הודעת הסי.אי.די. על מאסר חברי האצ"ל, כולל הלשנת יעקב חילביץ.

17. תיאור הפעולה מבוסס על איתן לבני, המעמד, עמוד 104 וכן על עדותה של חיה סבן, מכון ז'בוטינסקי.

18. בפעולה השתתפו: אשכנזי בן-ציון, בית-הלחמי זלמן, ברנד אהרון, דוידי יעקב, טהורי דוד, טמלר אליהו, יולביץ צבי, מינץ ברוך, פרידברג חדוה, פרל דניאל, קרושניבסקי שמואל.

19. פרטים ראה בספרו של יהודה לפידות, הסזון צייד אחים.

20. משה סנה, אחרית כראשית, מבחר דברים. וכן: מנחם בגין, המרד, עמוד 194, וכן בספר "הסזון צייד אחים".

21. שלמה לב-עמי, הפרוטוקולים של מפקדת האצ"ל, הציונות, ד, עמוד 432. וכן: אליהו לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, עמוד 83, וכן בספר "הסזון צייד אחים".

22. "חרות", גיליון ל"ט, 3 בדצמבר 1944.

23. יהודה לפידות, היום שרה הקטנה, עמוד 66.

24. דוד ניב, מערכות האצ"ל, ד , עמוד 70.

25. חרות, גיליון ל"ח, מיום 16 בנובמבר 1944.

26. מכון ז'בוטינסקי, עדות חיה סבן.

27. עיתון "הארץ" מיום 1.12.1961.

28. עיתון "חרות", גיליון נ, ספטמבר 1945.

29. עיתון "הארץ" מיום 29.8.1945.

30. מאיר ראם, עם המשפחה הלוחמת, עמוד 126.

31. שם,עמוד 128.

32. דוד ניב, ג, עמוד 253 וכן גולי קניה, עמוד 234.

33. עדות ישראל הדני, מכון ז'בוטינסקי.

34. מכון ז'בוטינסקי, עב-18.

35. משה לוי, מעיר האר"י ללוע הארי, עמוד 64.

36. ראיון המחבר עם יעקב נחושתן.

37. ארכיון ציוני מרכזי, 25/560 S.

38. ראיון המחבר עם יעקב נחושתן.

39. פרטים נוספים ראה ב"נספח".

40. א.י. אנושי, אגרת המסורת, עמוד 92.

41. עדות זיקה (אירנה) חזקיה, מכון ז'בוטינסקי.

42. ארכיון חברת החשמל.

43. איתן לבני, המעמד, עמוד 43.

44. 1.יהודה בנצינברג, 2.דוד קירפצ'ניקוב, 3.יצחק גנצווייך (גן-צבי), 4.שמואל קמינסקי, 5. יוכים פליס, 6. ארמון מוסקוביץ, 7. משה צירין, 8. הלל יצחקי, 9. יהודה למברגר, 10. אריה ויברמן, 11. משה לוי, 12. צבי שטינמן, 13. אברהם טכושר, 14. גדעון בנצינברג, 15. גדעון הררי, 16. פלג תמיר, 17. שמעון רוטנברג, 18. יחזקאל לרמן.

45. עיתון "הארץ" מיום 26.9.45.

46. "חרות", גיליון נ"א, נובמבר 1945.

47. מכון ז'בוטינסקי, כ4 – 1/3/22

48. עיתון "הארץ" מיום 4.10.1945.

49. שם, מיום 17 באוקטובר 1945.

50. יהודה לפידות, היום שרה הקטנה, עמוד 98.

51. עדות שרה לבני, מכון ז'בוטינסקי.

52. פרטים ראה אצל יהודה לפידות, היום שרה הקטנה.

53. פרטים ראה אצל יהודה לפידות, בלהב המרד, עמוד 121.

מתוך האתר:

http://www.daat.ac.il/daat/history/haifa/2-2.htm

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: