"עתוננו אינו מכיר בשום אידאלים צדדיים" – על עיתונות אלטרנטיבית בארץ ישראל במאה השנים האחרונות   Leave a comment

ריבוי דעות בקרב קהילות יהודים הוא נושא שגור לבדיחות, אבל מעט מאוד צחוקים נשמעים כשיהודי כלשהו שובר את הטווח הנחשב ללגיטימי ומעז להציג עמדה עצמאית באמת. פעם היו אוסרים אותו בו במקום, היום יימנעו מלהקשיב לטיעוניו ויקטלגו אותו כתמהוני שטוף הזיות. לפעמים נדמה שכדי שדיסידנט יקבל במה להביע עמדות המנוגדות לזרם המרכזי, אין דבר פשוט מהקמת עיתון שבו ישמש כעורך, חבר מערכת, כתב ומו"ל. זו כמובן טעות. עבודה עיתונאית עצמאית, ללא גוף תומך ומערכת הפצה מסודרת, היא קשה ושוחקת, ולרוב גם קצרת ימים. מצד שני, יש בה אפשרות לשחרר מדי יום הצהרות חסרות כיסוי – מהמלאכות המהנות בעולם – כך שאין זה מפתיע לגלות כי דברי הימים של העיתונות העברית משופעים בדוגמאות לבטאוני שוליים ואלטרנטיבה.

סיפורה של העיתונות העברית האלטרנטיבית מתחיל טרם גיבושה של ועדת העורכים. למעשה, כבר תחת השלטון העותמאני יצאו כמה עיתוני פועלים מחתרתיים ביידיש, שניסו לבלבל את המפקחים העותמאנים בכך שהכריזו על עצמם כמודפסים בבתי דפוס מצריים. כשמקום הדפסתם האמיתי התגלה הושמו עורכיהם במעצר.

גם תחת שלטון הבריטים נאסרה הפצה של חומר קומוניסטי, ופעילי התנועה היו משתמשים בתחבולות שונות כדי להתגבר על הצנזורה. כך עשה למשל עו"ד מרדכי שטיין, פטריוט וליברל אנטי-ציוני, שקיבל ב-1925 רישיון מנדטורי להוציא לאור עיתון לענייני חינוך והשכלה עברית בשם "האור". למעשה היה "האור" עיתון סוציאליסטי, מתון בסגנונו, שעסק בענייני העובדים בארץ. הוא יצא כחוברת קטנה שלא זכתה להמשכיות, כיוון שאחרי כשלושה גליונות נעצרו העורכים בעוון הפרת תנאי רשיון העיתונות והושמו במאסר.

ביולי 1930 חודשה פעילותו של "האור", והפעם ניחן הבטאון בקו פוליטי מובהק יותר. עם חידוש ההוצאה פירסמה המערכת גילוי דעת:

"שוב נסיון. היצליח הפעם? האם ימצאו די קוראים-תומכים לעתון אשר ישמש במה חופשית לכל דעה אשר יש בידה להועיל לצבור העובד בארץ, אשר יהיה מתון בדבורו ועקבי בתוכנו? היוכל להאריך ימים עתון כזה אשר אין לו לסמוך אלא על עזרת סופריו וקוראיו?".

נראה שהתשובה היתה חיובית. העיתון יצא ברציפות במשך כמעט עשור, תחילה כשופרה הבלתי רשמי של התנועה הקומוניסטית הפלשתינאית, ומ-1936 (בעקבות ההתנגדות לטיהורי סטאלין) כעיתון טרוצקיסטי עצמאי.

המאמר הראשון בעיתון המחודש, "על השלום בין יהודים וערבים" מאת י.קלטון, שירטט עבור הקוראים קו דמיוני אך נחרץ שהבדיל בין "האור" לפרסומים מפלגתיים אחרים. המאמר יצא נגד תפישת העולם של הציונות כולה:

"אומרים לנו: (…) השלום האמתי בין שני העמים לא יקום מתוך ותורים והנחות מצדנו, אלא מתוך התגברות מתמדת של הישוב העברי במספר ובמשקל כלכלי ופוליטי. משום כך יש להמשיך את העבודה ההתישבותית ביתר מרץ עד אשר היהודים יהיו רוב בארץ או לפחות אחוז הגון חזק למדי. ותמוה הדבר: לאיזה מין שלום מתכוונים האנשים הללו? האם לשלום הבא מתוך הרמוניה בין האינטרסים של המוני היהודים והערבים, או לשלום הבא מתוך "שווי-משקל" בין שני עמים מזוינים. (…) איזה 'שלום מתוך הרמוניה של אינטרסים' יכל להוצר בין שתי תנועות, שהאחת מהן רואה את תכן קיומה ברבוי היהודים ע"י עליה בלתי-פוסקת מארצות חוץ והשניה רואה את תכן קיומה במלחמה תקיפה נגד עליה זו? (…) השלום [מסוג זה] יוקם רק על יסוד הכח, המורא והפחד של חלק אחד מפני הכח של החלק הנגדי. (…) המלחמה 'להתרבות היהודים ויהי מה' מצד אחד ו'למניעת רבוי היהודים' מצד שני זוהי מלחמה לא לשלום אלא נגד 'שלום' ונגד 'הסכם'. היא מכשירה את הקרקע להתחרות הדדית חריפה ולהתנגשויות כבירות בלתי פוסקות".

כך, כאמור, ב-1930.

מפקד הלח''י ועורך ''במחתרת''. אברהם שטרן (יאיר)באותה תקופה, בצדה השני של העיר העברית הראשונה, פורשת קבוצת מפקדים מארגון ההגנה ומקימה את "ההגנה הלאומית", לימים האצ"ל. ב-1932 הם מדפיסים לראשונה את "מצודה", עיתון מחתרתי בעמדותיו כמו גם בתהליך הפקתו. בין התורמים מפרי עטם לגליונות היו יהושע השל ייבין, אברהם שטרן (יאיר), שגם פרסם בו לראשונה את שירו "חיילים אלמונים", ופרופ' יוסף קלוזנר (תחת השם הבדוי "המתבודד"). החוברת הודפסה על נייר לבן מבריק בגודל פוליו, במכונת הכתיבה של משרד קופת חולים עממית. משימת ההדפסה הוטלה על ח. ש. הלוי, שעבד בקופת החולים והיה בעל גישה למכונה. כדי למנוע תפיסה הושמד נייר הפחם – ששימש ליצירת שישה העתקים מכל גיליון – מיד לאחר המעשה. למרבה הצער לא היה להלוי נסיון הדפסה קודם שלקח על עצמו את התפקיד, וההקלדה של כל עיתון ארכה כמה ערבים. מרגע שהסתיימה נמסרו הגליונות הגמורים למפקדי הסניפים ברחבי הארץ ושם הוקראו במפקד רשמי. וכך נפתח הגיליון הראשון של "מצודה", תחת הכותרת "יעודנו הקדוש":

"עתוננו זה יהיה מוקדש לתפקיד החשוב ביותר והקדוש ביותר בהקמת המולדת העברית, תפקיד אשר אתו היא קמה ואתו נופלת – תפקיד ההגנה. (…) [עתוננו] אינו מכיר בשום אידאלים צדדיים כל עוד המולדת אינה בנויה על תלה; והוא יקדיש את דפיו לחנוך ארגוננו ברוח זו. הוא יתאמץ להחדיר בלבו את ההכרה, כי – אין דבר קדוש יותר מן השמירה על הכבוד היהודי, אין דבר קדוש משמירה על הקרקע היהודי, אין דבר קדוש משמירה על החיים היהודיים. (…) אי אפשר שצעיר עברי יהיה מחונך יומם ולילה, שנה שנה, על הטפת שלום נפרדת, על רגש בחילה לרעיון הצבאיות, על טפוח ההרגשה, שחיי 'האח-השכן' יקרים ממש כחיי אמו העבריה, ויחד עם זה יראה ברגע הדרוש את הכשרון המכסימלי להגנה על הנפש והרכוש היהודי. (…) לטיפוח רוח הגבורה, להרצאת המסורת ההיסטורית של הכח הלוחם העברי מימי הקנאים ועד עכשו, לכל מיני שאלות טכניות הכרוכות ביעודנו – יהיה מקדש עתוננו, אשר אנו נגשים היום להוצאתו".

העיתון היה אמור לצאת מדי חודש, אך בפועל יצא לעתים רחוקות יותר, ואחרי שישה גליונות פסק מלהופיע. את דרכו המשיך "חרות", שהופיע לאורך שנות הארבעים מדי שבוע או שבועיים, לעתים במהדורה של דף אחד – ככרוז קיר. הבריטים ביקשו כמובן למנוע את פרסומו, ולכן עשייתו נעשתה בהיחבא. הוא הודפס בכמה בתי דפוס במסווים שונים. פעם הודפסו פנקסי קבלות ככיסוי להדפסות המחתרתיות, ופעם היתה זו נגרייה שהופעלה מעל בונקר תת-קרקעי שבו הופק העיתון.

ב-1940 קמה אלטרנטיבה חריפה אף יותר להגנה, בדמות ארגון לח"י. "כנופיית שטרן" הוציאה כמעט מיד לאחר שהתפלגה מהאצ"ל את עיתונה הראשון, "במחתרת". בטקסט רווי צופנים וראשי תיבות משרטט העיתון את מטרתו:

"העתון הוא כלי מבטאה של המ-דה [המפקדה] והוא מורה דרך להא. [לארגון] המדריך אותו בהלכות מלחמת השחרור בכללן, מסביר ומפיץ אור על תופעות שונות בחיי הישוב בארץ והעם בגולה, ומחווה דעתו המוסמכת על הענינים העומדים ברומו של עולם. רצוי א"כ [אם-כן] שהעתון לא ישמש חומר לקריאה בלבד, אלא יעורר את המחשבה ויגבש את ההכרה. על המ-ד [מפקד] להעביר, לאחר שיוקרא כל גליון, דו"ח מפורט על ההקראה, הרושם שעשו דבריו על מ-דים ואנשים וכו'".

”להחזיק את הרעיון הלאומי”. ישראל אלדדאברהם שטרן היה עורך "במחתרת". הוא פרסם בו משיריו ושירי טשרניחובסקי, לצד מאמרי אידיאולוגיה ומעט ידיעות חדשותיות. לאחר שישה גליונות נרצח שטרן, ולאחר שלושה גליונות נוספים תמה דרכו של העיתון. אך תנועת המרי המשיכה בדרכה, ובשנת 1943 קם "החזית – עתון לוחמי חרות ישראל, במחתרת בציון". כעורכו שימש הסופר והעיתונאי ישראל אלדד (שייב), ולאחר שנתפס ונאסר הוחלף בנתן ילין מור (פרידמן). אופיו של העיתון היה אינטלקטואלי יותר מאשר קודמיו, והוא כלל מדורי ספרות וביקורת נרחבים, לצד דברי הגות חריפים. באחד הגליונות הצהירה המערכת "כל העתונים העברים, המופיעים ברשיון השלטון והצנזורה, רחוקים מאתנו מרחק שווה", ובמלאות שנה לעיתון נכתבו הדברים המרגשים הבאים:

"תקופה של שנה אחת איננה ראויה לציון לגבי עתון סתם. אך ראויה וראויה היא לציון לגבי עתון מחתרת. כי כמחתרת עצמה וכאנשי המחתרת, כן גם העתונות שלה חיה חיים אינטנסיביים. להם שנה אחת ליובל תידמה. כה עמוסה היא חוויות, מאורעות והתרחשויות. עתונות המחתרת היא נשק בידי התנועה הלוחמת. היא מסירה את הלוט מעל תעלוליו של השלטון המדכא, מעמידה אותו במערומיו ומגלה את פרצופו הערמומי. (…) את חשיבותה של עתונות המחתרת מעריך גם השלטון המדכא ועל כן הוא משתדל לחסלה, למען סגור את פיה של המחתרת וכדי למנוע את הקשר בינה לבין ההמונים. במערכה הכללית, הנטושה בין השלטון והתנועה הלוחמת בו, תופסת המלחמה על העתון מקום חשוב. ואם התנועה יכולה לרשום לזכותה הוצאה בלתי פוסקת של עתון במשך שנה – הרי זה הישג. כך בכל מקום ובארץ-ישראל – לא כל שכן. כי קטנה היא ארצנו וקטן ממנה החלק שהעברי יכול להתנועע בו. ורבים כוחות האוייב, רבים סוכניו ושכיריו, שעינהם בולשות ונחיריהם מרחרחות בכל פינה ובכל חור. התנאים קשים. ואף-על-פי-כן אנו יכולים לרשום: שנה ל'החזית'".

עם התבססותו של העיתון התרבו דפיו, וערב ראש השנה תש"ג יצא מטעמו "חזית הנוער", תוספת מיוחדת שהותאמה לנוער ותלמידים: "מציעים אנו כאן לתלמידים שורה של שאלות, והם מצדם מצווים לשאול אותן את מוריהם, מחנכיהם, מנהליהם. (…) בלימוד התנ"ך: אדוני המורה! האם אהוד בן גרא שהרג את מלך מואב היה משחרר או … טרוריסט?". "החזית" הופיע עד 1945, ואחריו יצא "המעש", ואף עיתון יומי בשם "מברק", ששרד עד לרצח ברנדוט. אז הוציא בן-גוריון הוראה לסוגרו, עורכיו נתפסו והושמו במעצר.

רוב האקשן היה מנת חלקם של אנשי השוליים הימניים, אך לדרכו של בן-גוריון היו מתנגדים גם משמאל. עו"ד שטיין, שהפסיק את הוצאת "האור" עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חזר לפעילות לקראת סיומה של המלחמה, וביתר שאת. ב-6 בינואר 1945 הוציא את הגיליון הראשון של "העתון הדימוקרטי". העיתון הודפס בפורמט גדול בן דף אחד, המודפס משני צדיו: עמוד אחד לחדשות ועמוד שני לדעות ומאמרים. שם העיתון נכתב בעברית, אנגלית וערבית, ומאמר המערכת בגיליון הפותח כלל מניפסט קצר:

"כנינו עתון זה בשם 'דימוקרטי' לא מתוך נטיה להומור וגם לא לשם הסואה. תקותנו הנאמנה היא, כי עתון זה יפעל בכנות וביעילות, כמיטב יכולתו, למען הדימוקרטיה. אבל הכונה אינה לדימוקרטיה צבועה וכן לא לדימוקרטיה המיועדת לאקספורט, המוחזקת דבר נאה לאחרים. מטרתנו דימוקרטיה אמיתית, סדר-חיים שיש בו חופש פוליטי אמיתי, שויון כלכלי אמיתי, ונוסף לזאת וביסוד כל זאת – כבוד אמיתי לאדם".

שבועונו של שטיין לקח על עצמו משימה לא קלה. הוא יצא נגד הביורוקרטיה של ההסתדרות מצד אחד ונגד בעלי ההון מצד שני, תוך ביקורת מתמדת על דרכה של הציונות ואופיה האנטי-דמוקרטי. הוא ביקש להעמיד במרכז העולם את האדם ואת זכויותיו כאזרח במדינה דמוקרטית. כבר בגיליון הפתיחה התלונן שטיין על המגבלות שמערימים על מי שמבקש להוציא עיתון בארץ ועל הסכנות לחופש הדיבור הגלומות בכך. במועד מאוחר יותר כתב: "אחד הליקויים העיקריים בחיים הציבוריים בישראל הוא שאין בה כל אפשרות לקיים ויכוח חפשי על דעות פוליטיות, ובמיוחד על הבעיה הישראלית-ערבית. רובה המכריע של העתונות בארץ הוא בידי המפלגות הציוניות ויתרה בידי מק"י, ושום דעה המתנגדת לדעותיהן המוטעות והמזיקות של המפלגות הנ"ל, אינה מוצאת מקום בעתונות של 'מבצר הדימוקרטיה במזרח התיכון'".

הגליונות הראשונים הוקדשו בצד החדשותי לעדכונים על התקדמות הצבא הרוסי בגרמניה, אך בעמוד המאמרים היו כבר למן ההתחלה פרסומים נגד "השוחד בארץ", ביקורת על התנהגות ההנהגה הציונית לנוכח השואה וניתוחים פוליטיים-כלכליים על הנעשה בארץ ובעולם ("הנפט ומדיניות הכוח", למשל). בגיליון מספר 6 הקדיש שטיין טור שלם לעניין חברתי גרידא; תחת הכותרת "ואלה האנשים אשר העלו את מחיר הלחם" הודפסה רשימה של כל חברי מועצת עיריית תל-אביב שהצביעו בעד העלאת מחיר הלחם ל-33 מיל לקילו, תוך פירוט מפלגותיהם, עיסוקיהם ותפקידיהם השונים (לשם קבלת יחס למחיר זה אפשר לציין שמחירו של "העתון הדימוקרטי" עמד אז על 10 מיל). "בלי כל סיבה מוצדקת", כתב שטיין, "בימים אשר בהם המצב הכלכלי בארץ משתנה לרעה ויש צורך בהורדת המחירים, החליטו פתאום חברי מועצת עירית תל-אביב על העלאת מחירו של הלחם, המצרך ההכרחי ביותר למשפחות דלות-האמצעים. (…) החליטו על כך אנשי הימין שהם רובם ככולם בעלי-רכוש, והחליטו על כך הפקידים השבעים, הקוראים לעצמם 'נציגי-הפועלים'". לאחר דברי פרשנות ארוכים ומפורטים באשר למניעים הכלכליים והפוליטיים של כל צד בהחלטה זו, מסכם שטיין: "אנשים אלה עושים עתה רעות גדולות לצבור ואין מי שימחה בידם. אבל אולי יבוא יום והציבור יהיה בידו לתבוע מהם חשבון מעשיהם. יהיו איפוא הדברים רשומים לזכרון".

"העתון הדימוקרטי" דאג לציין מעל דפיו את הקיוסק לעיתונים ברחוב גרוזנברג 22 כמקום שבו ניתן לרכוש אותו דרך קבע. נראה שקיוסקים אחרים נמנעו מלהציעו ללקוחותיהם. הוא המשיך להופיע גם אחרי קום המדינה, ומ-1951 הפך לבטאונה הרשמי של תנועת "הכוח השלישי" בישראל, שאותה הקים שטיין. היתה זו תנועה יהודית-ערבית שתמכה בהחזרת הפליטים הערביים לישראל ובביטול האפליה כלפי הערבים תמורת הכרתם במדינת ישראל. גם בעיתון ניסה שטיין לתת ביטוי לתחושות אזרחי ישראל הערבים, כך למשל במדורו של פאוזי אסמר "מפנקסו של ערבי", שעסק בחוויותיו תוך כדי נסיעה באוטובוס בתל אביב וכיוצא בזה. נושא אחר שבו עסק שטיין היה המאבק בבתי הדין הרבניים. הוא דאג לפרסם בעיתונו טופס הסכם לנישואים בלתי דתיים, עם מדריך קצר למשתמש. תנועת "הכוח השלישי" החליטה לרוץ לכנסת בבחירות 1959 וכשלה לחלוטין (600 קולות). למרות זאת המשיך העיתון להופיע כבטאונה הרשמי עד אמצע שנות השישים. לאורך הדרך יצאו לו מהדורות ביידיש, באנגלית ובערבית.

נחזור לימין, שאותו עזבנו כזכור עם סגירתו מאונס של העיתון היומי "מברק". מי שהתגעגע לניסוחיו המיתיים של שייב ב"החזית" לא נותר זמן רב ללא חומר קריאה. באייר תש"ט הוציא שייב ירחון בשם "סולם", ולמרות שנתפרסם תחילה כהוצאה חד-פעמית החזיק מעמד 14 שנה, שבמהלכן הוביל בגאון את הדרך "למחשבת מלכות ישראל". תפקידו, על פי הודאתו, היה "להחזיק ברמה את הרעיון הלאומי בכל הקפו ועומקו. (…) מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאפלה לאור גדול, ממדינת מפא"י למלכות ישראל". בפתח הגיליון הראשון סיכם שייב, בסגנונו העסיסי, את תולדות העיתונות האלטרנטיבית הימנית עד אז, ואת מקומו המיועד של "סולם":

"אנו מעלים בזה משואה חדשה בשורת המשואות הנישאות על ידנו במרומי ההרים של מחשבת החרות העברית – למען תשאנה אור למרחקים, למען תזרענה אור למעמקים. דפי סטנסל מחוספסים של 'החזית', מחוספסים כחיינו אז באפל המחתרת ובתנאי הכלא. (…) מדפי הסטנסל הכמושים – האירה מחשבה בהירה. (…) ומסביב יללה צבועה חסרת-אונים על אסון הגולה, ומסביב גיפופי-ידידות עם השלטון הזר, ומסביב אשליות שוא. חזון החרות העברית הגדולה ללא טשטוש והנמכה, וראיית המציאות בעיניים פקוחות ללא אשליה – זו היתה ה'חזית'. אשר הולידה את ה'מעש', אשר הולידה את המעש. (…) לא עוד סטנסל, לא עוד נייר מחוספס. יש כבר דפוס ואותיות מאירות ונייר – נייר טוב למלה הטובה. (…) ואחר באו ימי התוהו בין השמשות, ניטשטשו תחומים, נתערפלו מושגים. נתלהטה הנשימה וקצרה גם קצרה הנשימה. 'מברק'. יום יום, ערב ערב, בקצור ובלהט. רוצים לגלגל את החזון בגלגלי הרוטציה. ונכשלים. (…) עדיין לא הוקמה המכונה הגדולה לחזון המלכות. (…) על כן נעלה שוב למרומי ההרים. נפקח שוב את לבנו לחזון המרחב והאדנות. (…) עושי-במלאכה כבר ישנם, נגרים כבר ישנם, וקרשים כבר ישנם למעשה הסולם הגדול. ורק הארץ, הארץ העשירה והרחבה, עוד איננה למען יעמוד בה הסולם הגבוה. ואנו מעלים בזה את תבניתו לעיני הרוח ולעיני הנפש. יהי רצון שיאיר למרחקים, שיאיר למעמקים".

"סולם" נפתח דרך קבע בציטוט ממקור עברי גאה, בין אם זה הרב קוק, הרצל או הרמב"ם, ולאחריו שיר של אורי צבי גרינברג. בגיליון הראשון הופיע ציטוט מתוך "משנת הזוהר": "מהו בן חורין? שזוקף ראשו לגלות ולפרש דברים ואינו ירא, כזה שהוא בן חורין ואומר מה שהוא חפץ ואינו ירא". ואנשי "סולם" אכן לא יראו לבטא את עצמם. בין התורמים לכתב העת היתה גם חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, שפירסמה בו קטעי פרוזה קצרים. עובדת בית מורשת אצ"ג, לשם התקשרתי כדי לנסות ליצור קשר עם גאולה כהן, בישרה לי כי הגברת כהן נמצאת בחופשה, אך כשאמרתי לה שברצוני לכתוב על "סולם" לא יכלה למתן את התרגשותה ובמשך כרבע שעה העבירה לי הרצאה מלומדת על ייחודו וגדולתו של כתב העת. נראה שזו היתה תגובת ציבור קוראיו גם לפני חמישים שנה – הערצה מוחלטת וקריאה שוקקת.

על האופן שבו תפסו אנשי "סולם" את מטרת בטאונם אפשר ללמוד ממאמרו של פנחס הלר, שנכתב במלאות מאה גליונות לעיתון. שם מבדיל הלר בין ה"אופוזיציה של הסטאטוס קוו" לבין עמדות "סולם", המייצגות "אופוזיציה של האנטי-סטאטוס קוו":

"סולם יצא בכדי לעמוד ביחס עקרוני כלפי מדינת ישראל וכלפי העם היהודי במלוא הכובד הגורלי של הפרובלמטיקה כלפי שניהם. (…) הפרובלמטיקה [של מדינת ישראל] היא תורת השקר שמדינת ישראל יכולה להתקיים כגוף בפני עצמו, מבלי להוות את בעית היהודים המפותרת. והפרובלמטיקה של העם היהודי היא תורת השקר שגם העם יכול להתקיים כגוף בפני עצמו, בדו-קיום הרמוני עם הגוף ששמו מדינה. תורת שקר זו, בשתי צורותיה דלעיל, מסכנת את קיום הגזע. (…) אין ['סולם'] בטאון של אופוזיציה כלשהי, לא סוציאלית, ולא 'לאומית' ולא מכל מין אחר. זהו הבטאון – היחידי בכל העולם כולו – לאשיה לאומית חדשה".

בול לזכרו של ישראל אלדד ו''סולם''

אבל מלבד זירוז הבאת מלכות ישראל פורסמו ב"סולם" גם מאמרים ארציים יותר. כך למשל כבר בגיליון של תמוז תש"ט פרסם ברוך אורן מאמר תחת הכותרת "בדיר יאסין לא הייתי". על פני שני עמודים מדגיש אורן כי לא היה בדיר יאסין, אבל דווקא כן היה בירושלים כש"בני נבלוס, שוכבי-את-אתונותיהם (…) ההמון המזויין באגרופיו ובסרחונו ובקללותיו ובתאוות-בשרים מזרחית" הגיעו ורדפו אחר יהודים. כמו כן היה אורן, לטענתו, בתל אביב כשנשרפו בה יהודים בעודם חיים, ובחיפה כששחטו יהודים בסכינים, ובלוד כשרצחו יהודים בדריסת מכונית. "אך בדיר יאסין אני לא הייתי", הצהיר, ולאחר עוד כמה כינויי גנאי שדפי "פירמה" לא יסבלו מסיים במשפט: "ואני מה צר לי שבדיר יאסין לא הייתי".

בגיליון הרביעי מתפרסם מאמר מערכת בשם "אין אנו רוצים בערבים", ובו מסביר הכותב כי אמנם היו לו השגות על מתן כותרת רגשנית שכזו, אך לנוכח ההצעות להחזיר פליטים ערבים לתחומי מדינת ישראל בשעה שהללו רוצחים אזרחים יהודים מדי שבוע אין ברירה אלא להצהיר מפורשות:

"כולם שמחו לגירוש הערבים. כולם נהנים מתוצאות דיר יאסין. אין אף אחד אשר בעומק לבו יאהב אותם, ירצה אותם כאן. כל הכותב ומדבר אחרת – צבוע הוא. (…) על כן כשאנו אומרים: 'אין אנו רוצים בערבים'. אנו אומרים זאת לא בשם הכותב וחבריו בלבד, אלא בשם כל יהודי ויהודי. (…) בשם הדם ובשם הרגש ובשם התבונה: אין אנו צריכים אותם. אין כל הכרח להחזירם".

מר י. נתניה מרחיב בגיליון מרחשוון תש"י את מעגל הנקמה גם לצוררים הגרמנים:

"נאמר בפשטות: היינו רואים בזה צדק מוחלט ובינה אנושית עמוקה אילו נערך טבח טוטאלי על העם הגרמני. ללא כל היסוסים. (…) שאין אנחנו יודעים לשנוא את הראויים לשנאה, אשר הלב והשכל מצווים לשנוא – (…) מוכיח שעדיין מום ביאולוגי עמוק בנו. (…) גרמנים וערבים מסתובבים על אדמתנו, בקרבת גופנו אשר את דמו הם שתו, (…) בחסותם של יהודים רקובי-הבינה וחסרי-מצפון של אמת וחסרי רגש צדק של אמת. כי המצפון והצדק האמתיים תובעים בשם העבר ובשם העתיד: שלא ידרוך גרמני ולא ידרוך ערבי על אדמת ישראל".

מעריכת ''החזית'' לעריכת ''אתגר''. נתן ילין מור

כזכור היה זה נתן ילין מור שהחליף את שייב בעריכת "החזית", בטאון הלח"י, לאחר שזה נעצר. אחרי קום המדינה הפך ילין מור לעורך של בטאון, אך כזה שייצג עמדות קיצוניות הפוכות לאלה של "סולם". הוא נקרא "אתגר", יצא לאורך שנות השישים והיה בטאונה של "הפעולה השמית", תנועה שהקים ילין מור עם אורי אבנרי ובועז עברון ועל דגלה נחקקה הדרישה להקמת פדרציה פלסטינית-ישראלית-ירדנית (ל"העולם הזה" שמור מקום של כבוד בין עיתוני האלטרנטיבה הישראלים, אך סיפורו מוכר יחסית ולכן לא נחזור עליו במסגרת זו). "אתגר" החל כדו-חודשון, וכעבור שנה הפך לדו-שבועון. הוא כלל שמונה עמודים בלבד ובהם נסקרו חדשות היום, רואיינו אישי ציבור יהודיים וערביים, הובאו מאמרים מתורגמים מהעיתונות הערבית, ופורסמו מדורי תרבות וביקורת נרחבים. בין השאר שימש כבמה לשיריו של יונתן רטוש ודוד אבידן בתחילת דרכו. העיתון הגדיר עצמו "נון-קונפורמיסטי" ואילו אחרים ("הג'רוזלם פוסט") הגדירו אותו כעיתון "העושה כל שביכולתו כדי לחתור תחת סמכותה של ממשלת ישראל".

מאמרי המערכת ב"אתגר" שימשו לפיתוח הקשר האישי עם ציבור הקוראים הנאמן. פעמים רבות הוקדשו להילול עצמי. כך למשל מגולל העיתון את הסיפור הבא:

"אם אהדת הקוראים נמדדת בגילויים של תמיכה ממשית בעתון, יכול 'אתגר' להיות גאה על חוג קוראיו. (…) יש מקרים, שביטוי האהדה הוא כה ספונטאני ובלתי-אמצעי, שהוא מביא אותנו לידי התרגשות. כזאת קרה לפני שבועיים, כאשר העורך הגיע לדפוס לשם עימוד הגליון מס' 56. בעקבותיו נכנס בחור רם-קומה, שחזותו ענתה בו, כי הוא איש-עבודה בעל-הכרה. הוא שלף את ארנקו מכיסו, הוציא ממנו שלוש לירות בודדות והושיטן לעורך. בארנק נותרו לירות בודדות מעטות. לשאלת העורך הנדהם 'מה זה?' ענה הבחור האלמוני: 'זו תרומה ל"אתגר". אני רוצה שהעתון ימשיך להופיע. אני מעריך אותו מאוד. וכן חברי. יותר מזה אינני יכול לתרום. אבקש לקבל את הסכום הזה כאות אהדה והוקרה'. ביקשנו להיכנס עמו בשיחה, אף כי השעה בדפוס דוחקת. אך האלמוני החליט להישאר באלמוניותו. הוא לא גילה את שמו".

למרות האמור לעיל, מגלה בועז עברון כי המימון העיקרי לעיתון לא היה מתרומות ומינויים: "מבחינה כספית אורי אבנרי למעשה החזיק את העיתון", הוא אומר.

מימן את ''אתגר''. אורי אבנרי ב-48'

מדוע קבוצת עיתונאים נזקקה לעיתון משל עצמה?

"לכולנו היה אמנם נסיון עיתונאי, אני הייתי באותו זמן חבר מערכת 'הארץ', נתן ילין מור היה העורך של העלון של הלח"י ואורי אבנרי היה עורך 'העולם הזה'. אבל במקומות הללו לא היה מקום לביטוי העמדות של התנועה השמית. צריך לזכור שבמידה מסויימת זו היתה מדינה חצי דיקטטורית, הדיקטטוריה של בן-גוריון. אני זוכר שבשעתו, כשכתבתי ב'הארץ', הצעתי מאמר שבו טענתי שכל הבעיות של חוץ וביטחון זה דבר שצריך להידון בפומבי. גרשום שוקן, עורך 'הארץ' אז, פחד לפרסם את זה".

גם ב"העולם הזה" לא יכולתם לקבל חופש ביטוי מלא?

"'העולם הזה' היה אמנם הבטאון של אורי, אבל אורי לא היה בדיוק מבטא העמדות שלנו. הוא היה בתוך המסגרת שלנו, והיה תורם את חלקו, אבל ל'העולם הזה' באותו זמן היה אופי אחר שלא התאים לנו. רצינו בטאון אינטלקטואלי-אידיאולוגי, אז החלטנו להוציא בטאון משלנו, כמו כל קבוצה אידיאולוגית".

המשכתם לעבוד במקביל בעיתונים אחרים.

"ודאי. 'אתגר' לא היה עיתון שמשלם משכורות. זה היה עיתון אידיאולוגי וקיימנו אותו במאמצים. כולם עבדו בהתנדבות. אחדים מהמשתתפים היו פיקטיביים. אני כתבתי תחת שלושה שמות".

כאשר הגיע "אתגר" לגליון המאה הוקדש מאמר המערכת למאורע החגיגי:

"נכון, טפיחה על השכם לא תדחוף אותנו קדימה. אף-על-פי-כן אין ברצוננו לכלוא בלבנו את הרגשת השמחה האופפת אותנו. כאשר החלטנו בשנת 1960 להוציא דו-ירחון להפצת רעיונות 'הפעולה השמית', ידענו כי יהיה בו קודם-כל אתגר כלפי הציבור, השקוע כולו בדפוסי המחשבה – או חוסר המחשבה – של השיגרה. על-כן גם קראנו את כתב-העת בשם 'אתגר'. כל רעיון מן הרעיונות שקיבלנו על עצמנו להטיף להם ולרווחם בציבור היה התגרות במקובל וקריאה למהפיכה במחשבה. (…) קהל הקוראים של "אתגר" מהווה את רשימת הכבוד של קוראי עברית, החושבים מחשבה פוליטית. את הדי הכתוב בו אנו קולטים לא רק בדברי אהדה המכוונים אלינו בכתב ובכל-פה. הם עולים לא פעם בעקיפין מדברי עתונאים, שעורכיהם גזרו על 'אתגר' השתקה, ואף מפיהם של יריבים במאבקיהם".

ב-1965, לאחר שהועבר חוק לשון הרע בכנסת כדי לפגוע ב"העולם הזה", החליט אורי אבנרי להריץ רשימה לכנסת כך שייהנה מחסינות. הוא פנה לחבריו ל"פעולה השמית", אך הללו סירבו להיות חברי מפלגתו, ובכך למעשה הביאו את תחילת הקץ על תנועתם ועיתונם. שנתיים מאוחר יותר העיתון הכריז כי הוא לא יופץ עוד על ידי חברת ההפצה שטיפלה בו עד כה, ופונה לקוראיו שיעזרו במלאכת הפצה עצמאית. מעט אחר כך נסגר.

רבים מהעיתונים הנסקרים כאן מתהדרים באיבה שעוררו בקרב הזרם המרכזי. אבל מנצח יש רק אחד, ובתחרות האנטגוניזם הזוכה הוא "מצפן". בינואר 1971 העיד על עצמו העיתון:

"גליון 'מצפן' זה, אותו אתה מחזיק ביד, מוצא לאור מטעם הארגון הסוציאליסטי הישראלי. זהו הפרסום העתונאי העברי השנוא ביותר בישראל. הוא שנוא על-ידי המפלגות הציוניות; הוא מושמץ על-ידי הדוברים של ממשלת ישראל; הוא מוחרם על-ידי הרוב הגדול של החנויות וסוכנויות ההפצה בארץ".

''מצפן'', הגיליון הראשון

"מצפן" החל לצאת בסוף 1962 עם פרישת ארבעת מייסדי הארגון הסוציאליסטי (עודד פילבסקי, ירמיהו קפלן, עקיבא אור ומשה מחובר) משורות המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוא יצא אחת לחודש, או אחת לחודשיים, או מתי שהצליחו להוציא אותו. תחילה היה בן שמונה עמודים בלבד, אם כי בפורמט גדול. מאוחר יותר התרחב לכדי 16 עמודים בממוצע, ומ-1972 החל להתפרסם בעברית וערבית במקביל. כבר במאמר הפתיחה הכריז כי "ישמש שופר להשקפה שמאלנית לוחמת", ויהיה במה "למנוצלים, למופלים ולמקופחים". לאורך השנים סימן הבטאון, כמו גם חברי הקבוצה, את הקצה השמאלי הקיצוני בישראל. עודד פילבסקי, עורך "מצפן", מספר: "תמיד השמיצו אותנו, מהרגע הראשון. בין השאר השמאליים, מה שעמוס קינן כתב עלינו… היינו יותר מדי בשביל כולם".

מה זאת אומרת יותר מדי? עקרונות היסוד של הארגון קבעו כי "שדה הפעולה העיקרי של 'מצפן' הוא המאבק נגד המשטר הקיים בישראל". העיתון ביקש לממש את העקרון הזה הלכה למעשה. הנה לקט כותרות וידיעות שיבהירו מדוע הוקצה הבטאון מחמת מיאוס:

"הערבים מוצגים בספרי הלימוד בהכללות שליליות" (ינואר 1963) "דחפורים הורסים בתים בחסות הממשל הצבאי" (אוקטובר 1963) "שלום בין ישראל לערבים יהיה רק לאחר שתקום ממשלה ישראלית שתהיה מוכנה להכיר בזכויות ערביי פלסטין" (אוקטובר 1963) "חובה היא לקרוא לממשלת ישראל לסגת משטחי הכיבוש" (5.7.1967) "ראיון עם איש אל-פתח" (מרץ 1969) מאמר מאת נאיף חוותמה, איש החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (מרץ 1970) "מצפן תומך במאבקם של הפנתרים השחורים, יהיה יחסם אלינו אשר יהיה" (אפריל 1971) "דמוקראטיה – גליון מיוחד על אלימות השלטון בתוך ישראל ובשטחים הכבושים" (ספטמבר 1971) "384 כפרים נהרסו, רשימת הכפרים הערבים שהיו קיימים בשטח מדינת ישראל עד 1948" (מאי 1973) "אריאל שרון הורה להרוג נשים ערביות שירדו לשאוב מים ממעיין על הקו הירוק" (יולי 1975) "פצצת האטום הישראלית" (פברואר 1977) "ההסדר הישראלי-מצרי מאפשר לישראל להתערב ולהיכנס בגלוי ללבנון כאחד מבעלי הבית המקומיים, ללא כל תגובה ערבית מעשית" (מרץ 1979) "אפרטהייד בגליל – תוכנית המצפים" (אביב 1980)

גם מאבק בהסתדרות. ''מצפן''

פילבסקי מדגיש כי למרות הנטייה לחשוב ש"מצפן" עסק רק ביחסי ישראל-פלסטין, היו גם נושאים אחרים שתפשו נתח נרחב מעמודיו כמו המאבק להפוך את ההסתדרות מארגון שמנוהל על ידי מפא"י לארגון אותנטי של מעמד הפועלים, וכמובן תחום הסוציאליזם. בהקשר זה אפשר לציין שלא מעט מקום הוקדש למה שנקרא "דיונים פנים-שמאליים". יצר הווכחנות הבריא הוליד ל"מצפן" זרם בלתי פוסק של התפלמסויות והצטדקויות מול כל שאר הקבוצות השמאליות בארץ. אז עוד היו כאלה. בפברואר 1972 התפלגה קבוצת "מצפן" והחל לצאת מגזין נוסף תחת אותו שם רק עם התוספת "מרכסיסטי" בסוגריים. שני הצדדים טענו שהקבוצה השנייה היא הפורשת. בכל אופן, "מצפן" שרד עד תחילת שנות השמונים, ואחיו ה"מרכסיסטי" עד סופן. למתבונן מהצד התהום הרעיונית בין השניים אינה נראית רחבה.

פעלתם ברשיון המדינה?

פילבסקי: "כן, ודאי. לפני שהתחלנו שוחחנו עם עורך דין שטיין הזקן, והוא המליץ לנו להירשם בכל הדברים החוקיים שאפשר. עמותה, רישיון, הכל".

היו בעיות עם הצנזורה?

"עד תקופה מסוימת אמרו לנו 'מה ששייך לביטחון, דלק ועלייה, כל זה לשלוח'. בשלב מסוים אמרו לנו 'לא, אתם הכל צריך לשלוח'. ועיתון אחד שלחנו ומחקו לנו כמעט את כל העיתון. בין השאר מאמר על הו צ'י מין, שום דבר ששייך לביטחון, הכל אידיאולוגיה. אז ביקשתי פגישה עם הצנזור, ואמרתי לו 'תביט, אתם רוצים לסגור את "מצפן", שיהיה לכם את האומץ, אל תשחקו בזה'. ואמרתי לו, 'אני מזהיר אותך שאם אתה לא מבטל את הדרישה זה הולך לבית המשפט העליון ולעולם, זה לא יעבור בשקט'. הוא אמר תחזירו לי את החומר, החזרנו את החומר הוא אישר את הכל, חוץ ממשפט אחד באיזשהו מקום כדי להציל את הכבוד שלו".

כמה עותקים הודפסו מכל גיליון?

"מאות. עבדנו על רשימות מנויים, ומכרנו אותו בעצמנו בכל מיני אירועים שחשבנו שיבואו אנשים שזה יעניין אותם, במיוחד בכפרים ערביים. היה גם קיוסק אחד מול קולנוע אלנבי, עם פריטנזות שיהיו לו עיתונים מכל העולם, והוא הסכים לקחת את 'מצפן' והיה נמכר קצת גם שם".

העיתון מימן את עצמו?

"העיתון מימן, ומה שהוא לא מימן הוספנו דמי חבר. עשינו את כל העבודה של העיתון בעצמנו, כל עבודת העריכה והכתיבה עשינו בהתנדבות, אף אחד לא קיבל גרוש בשביל זה".

הצלחתם להשפיע?

"זה יושב בתודעה. בתחום הישראלי-פלסטיני קלקלנו הרבה לתעמולה הציונית, ואני חושב שבסך הכל יש השפעה מסוימת על דעת הקהל הישראלית לדורותיה. אני לא יודע איך אפשר לכמת את זה, אבל אי אפשר להתעלם מזה".

העיתון פסק מלהופיע כשהמצב היה בתהליך הידרדרות מבחינתכם.

"זה נכון, הפסקנו, אבל אני האחרון שיכול להיות היסטוריון בעניין. אני חושב שפשוט התעייפנו, חלק מאיתנו עבר לגור בחוץ לארץ, הפצת העיתון הלכה ונעשתה קשה. בוא נדבר דוגרי, גם ברחוב הערבי, עם התחזקות הלאומנות, היית יכול לקבל אבנים מילדים. כמובן המבוגרים תמיד היו מכניסים אותם, היה לנו כבוד, אבל אלה ילדים שלא יודעים. אני הגעתי לגיל ואמרתי 'אני לא יכול יותר'. לאט לאט זה קרה אצל אחרים. איך אומרים? נגמר לנו האוויר".

”להיאבק באשליות קצרות רוח”. משה שמיר

"הסיבוב השלישי" השפיע גם על עיתונות האלטרנטיבה הימנית. היו אז לא מעט אזרחים מודאגים שחשבו שממשלות ישראל עשויות להקשיב לקריאות אנשי "מצפן" להחזיר את השטחים המשוחררים, ולכן ייסדו בשלהי 1967 את התנועה למען ארץ-ישראל השלמה. מעט אחר כך, באפריל 1968 קם העיתון "זאת הדרך" שקיבל את שמו מהפסוק "זאת הארץ אשר תתנחלו אותה" (במדבר, לד, יג). חברי המערכת הראשונים היו נתן אלתרמן, אליעזר לבנה, ומשה שמיר, ובין התורמים לעיתון אפשר היה למצוא גם את מיודענו ישראל אלדד. היה זה דו-שבועון בן שמונה עמודים גדולים שהציע מנוי חינם לחיילים ושוטרים, ועסק רובו ככולו בענייני התיישבות. סגנונו היה משיחי פחות מ"סולם", אך נחרצות לא חסרה בו.

כשחגג העיתון עשור פרסם משה שמיר את הדברים הבאים:

"כאשר ייסדנו, ערב פסח תשכ"ח את בטאוננו 'זאת הארץ', קיבלנו על עצמנו לא רק להעמיק ולקבוע את דפוסי המחשבה והחינוך של העמדה הלאומית-החיובית, הטוענת לשמירת הישגי מלחמת ששת הימים כתומם – אלא לא פחות מכך קיבלנו על עצמנו להיאבק נגד העמדה השלילית, אשר החלה להתפשט במהירות בציבור הישראלי ובהנהגתו, העמדה המבקשת דרכים להיפטר מהישגי מלחמת ששת הימים ולהמירם בכל מיני אשליות קצרות-רוח וקצרות-ימים. מדעי ההיסטוריה לא המציאו עדיין קנה-מידה למוד בו השפעות וגורמי-תהליכים בחברה האנושית – אבל אין כל ספק, כי 'זאת הארץ', קולה הצלול וההחלטי, המוסרי והטהור-מפניות, של אמונת ארץ ישראל בדורנו, תרם את תרומתו הנכבדה לעובדה, שעד היום לא קמה עוד בתוכנו היד אשר תצווה לסגת". "(…) שתי החלטות חשובות התגבשו בהנהלת התנועה בחורף תשכ"ח: גאולת חברון היהודית והוצאת דו-שבועון קבוע. שתי ההחלטות הוסיפו כוח זו לזו ושאבו השראה זו מזו, וכך יצא, כי גליונו הראשון של 'זאת הארץ' הופיע בערב-פסח, ובאותו יום עלתה קבוצת חלוצי חברון, בהנהגתו של הרב משה לוינגר, חבר הנהלת התנועה, לעשות את הסדר במלון 'פארק' במבואי חברון, על מנת להישאר במקום ולהשתקע בעיר. מאז היה 'זאת הארץ' לבטאונה של ההתיישבות החלוצית בישראל. (…) 'זאת הארץ' קרא להקמת עיר במעלה-אדומים, כאשר עדיין נחשב הדבר להרפתקה מיותרת – והוא העלה את רעיון שילה ובית-אל כאשר מתיישבי חברון ישבו עדיין בחצר המשטרה. (…) במשך כל עשר השנים הללו לא היתה במה אחת בישראל שפעלה בצורה כה מוחלטת וחד-משמעית לעידודה ולקידומה של ההתיישבות הנרחבת בכל חלקי ארץ-ישראל. זכות זו לבדה יש בה כדי להעמיד את בטאוננו בראש נושאי הדגל של הציונות הגדולה בדורנו".

החל מ-1978 הפך "זאת הארץ" להיות בטאון משותף לתנועת א"י השלמה וגוש אמונים. שנה מאוחר יותר, כשקמה תנועת "התחיה", נעמד הבטאון מאחוריה במלוא עוזו. אך זו היתה גם סוף דרכו ואת מקומו תפס בטאון אחר, "נקודה" – עיתון היישובים ביהודה שומרון וחבל עזה.

כמו בקיבוצים. עורך ''נקודה'' ישראל הראל

"נקודה" ביקש להיות "כלי מגבש ואינפורמטיבי לחברי היישובים [ביש"ע]", אך בפועל חרג בהרבה מתפקיד זה. ישראל הראל, עורך "נקודה" מהיווסדו ועד 1995 נזכר בתחילת הדרך: "האמת היא ש'נקודה' יצא תחילה כבטאון היישובים. אז היו 12 ישובים בסך הכל ביהודה ושומרון, והיה צריך להיות מעין בטאון כמו שהתנועה הקיבוצית הוציאה בזמנו, משהו שיקשר בין האנשים וייתן להם תחושה שזו משפחה של ישובים. אני לא התחלתי להוציא את 'נקודה' כי לא היה לי מה לעשות בעיתונות הארצית. הייתי אז חבר מערכת 'ידיעות אחרונות' ועזבתי מסיבה אחרת לגמרי. הקמתי את מועצת יש"ע כחודשיים לפני כן, על פי רעיון של כמה חברים שחשבנו שצריך להקים לאותם 12 יישובים גם גוף ארגוני. מכיוון שאני עיתונאי במקצועי החלטתי שבד בבד גם אקים עיתון שאערוך, וכך נולד 'נקודה'. מה שקרה מיד כמעט אחר כך, הוא שזה הפך להיות עיתון רעיוני פובליציסטי בעיקרו".

למה?

"גם בגלל הנטייה שלי לכיוון זה וגם כי הוא פנה לציבור מאוד אידיאולוגי, מאוד תוסס. נכתבו בעיתון דברים שעניינו ציבור הרבה יותר גדול מהציבור של היישובים. הייתי אפילו אומר שבהתחלה, בגלל המהפכנות של כל מעשה ההתיישבות אני חושב שהוא עורר תשומת לב רבה יותר מחוץ ליישובים. נניח באקדמיה, בין אנשי שמאל וכדומה".

מראש ביקשתם לייצג עמדה אלטרנטיבית, ראיתם עצמכם כאאוטסיידרים?

"למה אאוטסיידרים? אני לא ראיתי את עצמי אף פעם כאאוטסיידר. להפך, מהרגע הראשון ראינו את עצמנו לא רק כלא אאוטסיידרים אלא כמובילים, גם בהתיישבות וגם בפיתוח האידיאולוגיה הציונית בתפיסה החדשה שלנו".

"נקודה" הקפיד לאורך השנים לשמש במה למגוון רחב של דעות, אך הקו המערכתי הכללי ניסה לשקף את הצד המתון של גוש אמונים. הרב לוינגר ואליקים העצני אמנם תרמו מפרי עטם לעיתון, אך היו כנגדם גם תגובות מאת אנשי "שלום עכשיו". אלי בר-נביא, במאמר שפורסם ב"פוליטיקה" ביולי 1985, כותב כי הפלוראליזם של "נקודה" הוא למראית עין בלבד. "ההתגוששת האידיאולוגית מתרחשת כל כולה בתוך עולם רעיוני סגור היטב, מונו-מניאקי, הכול סובב סביב אידאה-פיקס אחת, אובססיבית, בלעדית, האלפא והאומגה של הבריאה ושל העשייה האנושית: ארץ-ישראל". מסיבה זו התייחסו ב"נקודה" לסיום "מבצע שלום הגליל" כאל נטישת "ההר הטוב הזה הלבנון" (אליקים העצני, פברואר 1985). ומסיבה זו העיסוק במדינת ישראל מקבל מקום משני בחשיבותו, כמו שכתב הרב ישראל אריאל: "דמוקראטיה הינה מושג קדוש אצל היוונים, ביהדות – לאו דווקא" (אוקטובר 1984).

עיתונות הזרם מרכזי התייחסה אל "נקודה" כאל בטאון המתנחלים. נחום ברנע כתב: "הז'אנר של 'נקודה' הוא זה של העיתונות המפלגתית הישנה, שבשנות המנדט, כאשר היתה במיטבה, מילאה שלושה תפקידים חשובים: היא ניהלה את ההסברה של המחנה כלפי חוץ, קיימה את הוויכוח האידיאולוגי הפנימי, וגם היתה המכנה המשותף שחיזק את הקשר בין התומכים באותה מפלגה". אריה פלגי, עורך "חותם", כתב: "זהו עיתון מגויס לשירות הרעיונות של גוש אמונים. 'נקודה' הוא עיתון בולשביקי מובהק, ההולם מאין כמוהו את ההגדרה הלנינסטית של עיתון". ד"ר גדעון ארן, סוציולוג שהתמחה בגוש אמונים, רואיין ב"נקודה" ואיבחן בו נטייה לייצוג יתר. "'נקודה' הוא עיתון שמאוד מודע לעצמו", הוא אומר, "כל מילה שנכתבת בו, הן העורך, הן האנשים המעורבים והן הכותב יודעים שהיא תיקרא על ידי הרבה מאוד אנשים במחנה ומחוצה לו, ובכלל זה רבים שיקבעו את עמדותיהם ביחס ל'מחנה' על פי הדברים שבעיתון. זה יוצר מימד חזק של 'הצגה עצמית'. 'נקודה' לא יעטה את הבגדים הבלויים, שאולי יותר נוחים, של המחנה, אלא את בגדי הייצוג שלו".

מר הראל, האם "נקודה" אכן שימש כלי הסברתי? "בדיעבד, זה לא היה כלי הסברתי, כי אם זה היה כלי הסברתי אף אחד לא היה קורא אותו".

איך לדעתך התמודדתם עם נושא המחתרת היהודית?

"העיתון הוביל מהלך מאוד ברור וחד משמעי נגד התופעה, נגד המעשים ונגד האנשים אפילו. הלך הרוח היה שהם עשו את מה שהממשלה היתה צריכה לעשות ולא היה לה אומץ לעשות, אבל אנחנו הובלנו קו מאוד ברור נגד זה באופן תקיף שלא משתמע לשני פנים, ולפי דעתי קו בעל השפעה. אין ספק שבזה קבענו נורמה. זה היה רגע מבחן, האם אנחנו נפרדים מהזרם המרכזי של החברה הישראלית או שאנחנו ממשיכים להיות חלק ממנו, האם אנחנו לוקחים את החוק בידים או שאנחנו חלק ממדינת ישראל".

ובכל זאת, המעיין בגליון "נקודה" מאוקטובר 1984 ימצא את מאמרו של דן תור "כל הדגלים קופלו", שבו נכתב: "כשלושים איש מוחזקים בכלא, כולם יראים ושלמים, מקפידים על קלה כחמורה, בינהם תלמידי חכמים, על מה ולמה? האם נכשלו בשוד בנק? האם לא היו המניעים לפעולתם מניעים של מצווה? (…) מעצרם של העצורים אינו תואם את ההלכה היהודית וישיבתם במעצר היא עוול".

אלטרנטיבה מסוג אחר לגמרי צמחה בשכונת התקווה בסוף שנות השמונים. היתה זו אלטרנטיבה חברתית, מזרחית, ועם הרבה יותר הומור. הגיליון הראשון של "הפטיש – העיתון שיפתח לך את הראש" חולק חינם בנובמבר 1989. הכותרת הראשית בו עסקה ב"ספינת המדוכאים", ספינת שידור שעל-פי הנאמר בכתבה נרכשה לאחרונה על ידי אנשי עסקים ששמותיהם שמורים במערכת "הפטיש", אשר מאסו בקיפוח הקיים בכלי התקשורת הממלכתיים בארץ כלפי "המוזיקה הקרויה מזרחית". הספינה שלהם התעתדה לשדר מלב ים אל תושבי הארץ מוזיקה ישראלית וים תיכונית.

העורך בן-דרור ימיני כתב אז תחת הכותרת "עיתון נולד": "יש צורך בכלי ביטוי שונה, בעיתון שישמש כמכשיר לדברים שיונתן, והחברים שקיבץ, מאמינים בהם". יונתן היה יונתן דני, יו"ר הנהלת "הפטיש", ובין החברים היו יעל פישביין שכתבה על חינוך, בני תורתי שכתב על קולנוע ומוזיקה, חנה קים שכתבה ושימשה מאוחר יותר כעורכת, ומיכה לנקרי שכתב את מדור הסאטירה "האגזוז".

בני תורתי נזכר: "כשהיינו פעילים בשכונה היה איזה עיתון, מה זה עיתון, איזה שמונה עמודים של עזרה ובצרון, כזה עיתון שכונתי עלק. ואחד הדברים שעשינו זה לקחת את העיתון הזה שהיה עיתון מטעם ולהכניס קצת יותר ביקורת. לא משנה שאחר כך העיפו אותנו משם. ואז החלטנו שצריך משהו עצמאי. אני ויונתן דני, חבר מהשכונה, החלטנו שאנחנו הולכים להקים עיתון ושזה הזמן. ואז הצטרפו אלינו כל האנשים".

בן דרור ימיני מוסיף: "זה היה עיתון ביקורתי אלטרנטיבי, ביקורת חברתית נוקבת. רצינו שיהיה קול נוסף, נקרא לזה לצורך העניין 'הקול החברתי'. זה היה עיתון פתוח, רשימת הכותבים בהחלט מגוונת. לא בדקנו בגנטיקה של האנשים כך שבוודאי שכתבו שם גם אשכנזים, היתה לנו ביקורת על ההגמוניה שהיתה בכלי תקשורת מסוימים אבל בשום פנים זה לא היה על רקע עדתי. רוב הכותבים במושגים של היום היו שמאלנים, גם המזרחים וגם הלא מזרחים. הרבה פעמים גם עשינו את הקשר בין הבעיה המדינית לבעיה של מי אנחנו ומה אנחנו כאן במזרח התיכון, אבל זה לא היה עיתון עדתי של שכונת התקווה. בפירוש לא מקומון".

מיכה לנקרי מתגאה: "אף עיתון לא העז לעשות מה שעשינו. לנו היו ארבעה עמודים באמהרית! איפה שמעת בשנות התשעים שמישהו חושב בכלל על העדה האתיופית? היום ענטוז הפך להיות משהו לאומי, אבל אז היינו סרח עודף, לא היינו בזרם המרכזי".

"הפטיש" חידש גם בסגנון וגם בתכניו. הוא היה חינמון חודשי ולכן זכה לתפוצה גבוהה, כמה עשרות אלפי עותקים. קצת קשה להאמין, אבל דברים שהיום נראים לנו אלמנטריים כמו מדור ביקורת על מוזיקה מזרחית ("ים של דמעות" הוא נקרא אז) נחשב לתופעה יוצאת דופן. אפילו תמונת שער של יקיר האשכנזים, זוהר ארגוב, במלאות שלוש שנים למותו, היתה דבר שטרם נראה כמוהו בעיתונות הישראלית. שפת "הפטיש" לקחה את סגנון המקומונים עוד צעד אחד אל עבר הרחוב. המדור "מילון אבן-שכונה", שהוקדש לזכרו של דן בן-אמוץ, היה מעין מתן שירות לאליטות הישנות, והוא נועד להסביר להם ביטויי סלנג מקובלים. למשל: "לעשות מהפנים פיקאסו – לפצוע, לשרוט עד זוב דם. לדוגמא: עשיתי לו מהפנים פיקאסו, כי הוא הביא לי את הדם למוח".

העיתון הקדיש מקום גם לסיקור חינוך ובעיות חברה, מחאת מחוסרי הדיור זכתה לכיסוי שוטף. מדור התרבות כלל ראיונות עם אישים כמו משה חלטורה, מי שהוציא את המוזיקה הים תיכונית מהמחתרת. שלומי שבת ונתי לוי זכו להתייחסות בתקופה שהיו אלמוניים. ביקורת סרטים נכתבה דווקא על סרט של ספייק לי, ובמקביל – מאמר של אמנון אברמוביץ' עסק בכספי התנחלויות. כתבה על בעיית הסמים הציעה פתרון שגם היום נחשב למתקדם מדי – חלוקת סמים מטעם המדינה, לפי אישור רפואי, בתשלום אפסי. היה, כאמור, גם מדור סאטירה שהתייחס להווי אלטרנטיבי. באחד הגליונות, ליד תמונת מזרק, הופיעה ההודעה הבאה: "לציבור לקוחותינו! אנו מצטערים על איכות החומר התאילנדי, ששווק בחודש האחרון. אנו שמחים להודיע על משלוח חדש שהגיע ארצה בימים אלה מהסוג הפרסי המשובח. אתכם הסליחה, חג פורים שמח, ומשלוח מנות וסוטול נעים. א. ג. הזרקות ובניו בע"מ".

לא כל המכתבים שהגיעו למערכת היו אוהדים. שלומי כהן מיד אליהו כתב: "במקום עיתון של דפוקים, יצא לכם עיתון לאינטיליגנטים. אם לא תתחילו לעשות את מה שאתם צריכים, בעוד כמה חודשים יקום עיתון חדש: הסכין – העיתון שיחתוך לך את הנשמה". כרמלה שלומי מרמת גן כתבה שהעיתון "מטופש, חד-צדדי, מתנשא, ומה שהכי גרוע – גזעני". בן-דרור ימיני הגיב אז למכתבים: "היה ברור לנו, כאשר החלטנו להוציא את העיתון הזה, שיבואו אלינו בטענות מוזרות על עדתיות, גזענות, ושאר הבלים. (…) אין לנו שום כוונה להתנצל על העובדה שאנחנו בשטח. אנחנו נמשיך להרגיז, כדי שרבים, כולל כרמלה שלומי, יפתחו את הראש, ויבינו. אם הפערים במדינה הולכים וגדלים, אנחנו נכתוב את זה פעם, ועוד פעם ועוד פעם. ואז, אולי, במקום לכתוב נגד אלה שחושפים את המציאות, ייעשה משהו נגד אלה שיוצרים אותה".

בגיליון 12 סיכם ימיני שנה לעיתון:

"קוראים וקוראות יקרים, לפני שנה הקמנו, קבוצת חברים ושותפים לדרך, את 'הפטיש'. (…) תוך זמן קצר התברר שיש מקום בשוק העיתונות התחרותי לעיתון כמו שלנו. וזאת מן הסיבה הפשוטה: אין אף עיתון נוסף, המנסה בנאיביות איך לא, 'למכור' נושאי חברה. המשכנו כי הבנו של'הפטיש' יש קהל יעד גדול, הרואה בנו היום כתובת ומשענת. והמשכנו, כי חשבנו שצריך להמשיך. המצב הרי נעשה מחורבן מיום ליום".

"הפטיש" הצליח לפרוץ אל מחוץ לשכונות, ובני תורתי מודה היום ש"בשנקין הוא נחטף יותר". אבל הצלחתו של "הפטיש" הביאה גם לסיום דרכו. עיתונאים עברו לעבוד במערכות מתחרות, "חדשות" החל מפרסם מוסף שבועי שטיפל באופן שוטף בענייני חברה ותרבות יותר אלטרנטיבית, ולאט לאט איבד "הפטיש" מייחודו. אחרי שנתיים של עבודה בהתנדבות פרש רוב הצוות המקורי של העיתון, ומי שהחליף אותם הצליח למשוך עוד כשנתיים של הופעה בלתי סדירה עד שהעיתון נעלם לחלוטין מהמפה.

”מלחמת המילים” 5. גיליון אנטי-צבאי ב-1996

לאורך שנות השמונים והתשעים לא קמו עיתוני אלטרנטיבה שמאליים באופן מסודר, מלבד אולי "במרחב" – הגרסה העברית לעיתונו הפריזאי של מקסים גילן, שיצא תחת עריכתו של חיים ברעם בשנות השמונים המוקדמות. הזירה עברה בעיקר לעיתוני מוזיקה, פנזינים וכרוזים חד-פעמיים. "חמור", "ווליום", "תת-תרבות" ועיתוני תרבות ומוזיקה אחרים לא עסקו ישירות בפוליטיקה, אבל סדר היום שהוכתב בהם היה אלטרנטיבי לחלוטין. דיוויד מסי, פעיל בקבוצות שמאל ובעל אוסף עיתוני מחתרת פרטי, איגד פרסומים אלטרנטיביים משנות השבעים ועד ימינו לספר בשם "הכל שקרים". בין השאר יש בו דוגמאות ל"ידיעות השחרור" של "קבוצת החזית השחורה, קבוצה אנרכיסטית טריפית", גיליון חד-פעמי של "פריקי, עיתון הילדים הנפוס ביותר בישראל", שניהם מימי מלחמת יום כיפור; "הכל שקרים", "נקרופיליה לנוער" ו"מלחמת המילים" – עיתוני פאנק ואנרכיזם שיצאו במספר גליונות כל אחד בתחילת שנות התשעים; ופרסומים של "הוצאתצירופימקרים", המפיקה הוצאות חד-פעמיות וכרוזים חברתיים בשנים האחרונות. בהקדמה לספר נכתב: "לחמוק לתוך משרדים סגורים בלילות כדי להשתמש במכונת צילום, לחלק את הכרוזים ולהיעלם, להשלים כתיבת פיסקה ולהתעקש שחבר יקרא אותה מיד, לחלוף על פני שוטר שמחפש את האיש האחראי לפעולה שזה עתה ביצעת, לחייך בחביבות אל 'סדרן הפגנת שלום' ולהתעלם מהוראותיו כעבור רגע. מזכרונות נעימים אלה, ספר זה מורכב…"

איך קרה שהעיתונות האלטרנטיבית בשמאל עברה מחוברות מסודרות לפנזינים? מסי: "יש לזה הסברים מסוימים. עד שנות השבעים, התהליך הוא הרבה יותר מסורתי של תנועת השמאל בעולם. ומה שקרה, על פי הניתוח שלי, הוא שבערך בזמן שברית-המועצות נפלה, התנועה הרדיקלית עברה שינוי. היה איזשהו ואקום שממש התנפץ כשמצפן של שנות השמונים, הטרוצקיסטית, התפרקה. אחד הדברים הנפלאים שקרו זה שהאנשים לפתע הרגישו שהם לא צריכים ארגון, אנשים אמרו 'ואללה, אנחנו יכולים להוציא פנזינים, צריך רק מכונת צילום'".

"אפשר לראות בספר, בהתחלה יש כתובות ושמות של ארגונים, אחרי זה אין כתובות, לפעמים יש תא דואר, אבל אין כבר מישהו שחתום, יש רק דעות. מהבחינה הזו זה היה דבר מדהים. פתאום היתה עצמאות להרבה אנשים לפעול. כשהוצאנו באותם זמנים את 'הכל שקרים' ו'נקרופיליה לנוער' לא היה ממש אכפת לנו אם ארגונים אוהבים את זה, פשוט חילקנו אותם בחינם או מכרנו אותם ממש בזול. בשנים האחרונות, מאז האינתיפאדה השנייה, צצים ארגונים חדשים שלא קשורים יותר למפלגות, אותם כרוזים שיצאו בשנות השמונים והתשעים ללא ארגון, אותן דעות, עכשיו הופכות לארגונים חדשים".

אחד הארגונים הללו הוא אינדימדיה, קבוצת תקשורת עצמאית המעניקה במה חופשית למידע אלטרנטיבי. המגזין היוצא מטעמה נקרא "כאן", הוא מופיע אחת לחודש, או שלושה, ומטפל בבעיות סביבה, זכויות אדם, וגלובליזציה. אחד ממייסדיו הוא רונן אידלמן.

במה שונה "כאן" מבטאון רגיל?

אידלמן: "'כאן' מלכתחילה הוגדר כקולקטיב לא היררכי. מעבר לתוצאה גם לדרך העבודה היתה אמירה. זה ניסוי עיתונאי. הרי מה הדבר שהוא הכי בעל ערך לעיתונאי? המקורות שלו והשם שלו. באינדימדיה, ו'כאן' הוא חלק מאינדימדיה, אתה מתחלק במשאב הזה עם כולם, ואז זה הרבה יותר לטובת העיתון אבל כאילו לא לטובת העיתונאי. יש לזה מחיר כמובן, גם בגלל שאנשים עובדים בהתנדבות. אבל אני חושב שלפעמים דרך העבודה לא פחות חשובה מהתוצאה הסופית, שאני חושב שהיא לא רעה אגב".

איך התגבש הרעיון? "'כאן' היה קיים עוד לפני 'אינדימדיה ישראל'. עיתון שהיה מודפס על נייר עיתון, שמונה עמודים שיצאו מקבוצה לא ברורה של אנשי סביבה וגלובליזציה ואנטי-כיבוש. לא ממש הבנו מה אנחנו עושים, אבל היה את הפלטפורמה, ומה שקרה זה שבהפגנות בפראג הכרנו את שאר האינדימדיות ואז החלטנו לעשות את זה בפורמט של מגזין. אז גם השתנתה ההתייחסות, יש תמונה בשער, אתה יכול לשים מדורים וכו'. בגיליון הראשון היתה תמונה של אשה פלסטינית שחוסלה בטעות. אז זה עוד זיעזע אותנו, לשים את הפרצוף שלה והשם שלה".

זו מחאה על עיתונות לא חופשית? "אני חושב שבארץ יש המון חופש עיתונאות. היה סרט על המסתערבים בערוץ אחד, נותנים לג'ולי שלז לעשות כתבות מדי פעם, היה על הרצח של רייצ'ל קורי ב'עובדה'. אז מה? כולם כאן חירשים".

אם נחזור לרגע למתרחש בעיתונות הימין, נגלה כי בימים אלה פורסם שמשטרת מרחב שומרון חוקרת מי מפיץ לבתי כנסת את העלון "דרכה של תורה", כיוון שהוא מכיל דברי הסתה מפורשים. עלוני בתי כנסת הם תופעה פופולרית ביותר בשנים האחרונות, ואחד מהראשונים שבהם היה "לכתחילה", שמופק כבר כמעט שבע שנים על ידי מוטי קרפל. זהו עלון בן ארבעה עמודים בלבד (קרפל: "כמה שכתוב יותר קוראים פחות. ארבעה עמודים, תאמין לי אף אחד לא קורא את הכל"). הוא יצא תחילה אחת לחודש בכ-5,000 עותקים ובהמשך מדי שבוע-שבועיים בכ-70 אלף עותקים. "לכתחילה" משמש כבטאונה של תנועת "מנהיגות יהודית" בראשות משה פייגלין, המונה כעשרת אלפים מתפקדים.

מטרתו היתה ברורה מהגיליון הראשון: "פיתוח מחשבה מדינית אלטרנטיבית יהיה עיקר עיסוקו של הבטאון, כאשר כל מעייניו נתונים לתכלית האחת. תכלית פוליטית-מעשית במוצהר: העמדת מנהיגות אמונית למדינה". אפשר למצוא בו מאמרי פובליציסטיקה של הלל וייס ומשה פייגלין, ראיונות עם חגי בן-ארצי וישראל הראל, ודעות ימניות-משיחיות הנחשבות לקיצוניות למדי. העיתון רואה בעצמו כלי לביצועה של מהפכה. מהפכה תודעתית ופוליטית, לא פחות. מהתקשורת הכללית הוא זכה להתייחסות דווקא בהקשר של מדור צדדי בשם "לוח עבודה עברית" המספק הצעות עבודה ליהודים בלבד. "מטרת הלוח", כך כתוב בעלון, "לעודד ולעזור למפעלים, בעלי עסקים וצרכנים כאחד, להקפיד על עבודה עברית, מתוך תודעה שבכך מקיימים את עוצמת מצוות התורה ושזוהי הדרך הטובה ביותר לתקן את בעיית החברה הישראלית". בעקבות מדור זה הגישה בזמנו תנועת "שלום עכשיו" בקשה רשמית ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד העלון "לכתחילה". פרט לאירוע זה לא זוכה "לכתחילה" להתייחסות מהזרם המרכזי, וזו גם היתה אחת הסיבות להקמתו.

קרפל: "העיתון הזה נוצר בעצם כעוקף תקשורת, משום שהתקשורת לא נותנת תכנים מהסוג שאנחנו רוצים להביע. ולאנשים מהסוג שלנו אין במה חופשית".

מה היה הרקע הפוליטי לצמיחתו? "אנחנו מדברים על תקופה מיד אחרי שנתניהו עלה לשלטון. המניע אז לא היה אכזבה, אלא יותר ההכרה שנתניהו לא יוכל לספק את מה שהציבור שלנו רצה. הנסיון היה להסביר שעד שהציבור הזה לא יוציא מתוך עצמו מנהיגות לא יהיה לו את מה שהוא רוצה. העיתון הזה היה כלי כדי לקדם תודעה, ובמקביל לבנות סביבו תנועה פוליטית".

והוא עשה זאת? "אני חושב שכן, עד כדי כך שהיום אני שואל את עצמי עד כמה יש ערך להמשיך אותו. כלומר, הוא בהחלט יצר תודעה בציבור הדתי-לאומי של הצורך בהנהגה אמונית, הוא גם שימש כלי פוליטי לתנועה שהיום מונה עשרת אלפים איש. זה בהחלט קידם את החלום, אבל מבחינה פוליטית עוד לא הוגשם הרעיון כמובן. זה קצת הפוך על הפוך אבל ברגע שהעיתון מפתח רעיונות לציבור והוא מפנים אותם, אז יש ערך בשלב מסוים שהעיתון יפסיק את העבודה שלו, כדי שהאנשים יוכלו להזדהות עם המסרים בלי להיות קשורים בהכרח לעיתון".

אז אתם שוקלים ברצינות להפסיק את הוצאת הבטאון? "כן. גם מסיבות כלכליות, וגם מהסיבות האלה".

יש קווים אדומים למה שמתפרסם בו? "בניגוד למה שמקובל לחשוב, העיתון ימני אמוני אבל הוא לא כך-ניק. אם הוא עסוק בדברים שהם על גבול החוק אז זה יותר אי-ציות בלתי אלים ולא מחתרות ודברים כאלה. כל האוריינטציה שלו היא לא נגד ערבים אלא יותר לברר בעיות של יהודים".

אבל למשל בגיליון 116, שיצא עם תחילת האינתיפאדה הנוכחית, כותב משה פייגלין: "אין ערבים חפים מפשע, בדיוק כמו שנשות דרזדן שנשרפו בפצצות התבערה הבריטיות לא היו חפות מפשע, ובדיוק כפי שילדי נגסאקי שהתאדו בענן רדיואקטיבי מתוצרת ארה"ב לא היו חפים מפשע". "טוב זה דברים שאתה יכול למצוא בהרבה מקומות, לאו דווקא אצלנו, זו גישה ימנית. חשבתי שאתה מתכוון ל'נקמה' ו'להרוג ערבים' ודברים מהסוג הזה. פה מדובר באיך לעצב מדיניות. אפשר להתווכח על זה, אבל אין פה קריאה לקחת את החוק לידיים. יש מישהו שחושב שיש ערבים חפים מפשע ויש מישהו שלא. זו עמדה מדינית אידיאולוגית".

==== פורסם במגזין "פירמה", בספטמבר 2003

פורסם י"ב אלול ה'תש"ע על ידי מאורעות היהודים ב-מאמרים, מדינה

תגים: ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: