16 ביוני 1933, 'חזית העם' נגד ארלוזורוב   Leave a comment

שנה וחצי לאחר רצח ד"ר ארלוזורוב היתה תלויה ועומדת שאלת אחריותם הישירה של שני פעילים רוויזיוניסטים, אברהם סטַבסקי וצבי רוזנבלט. הראשון הורשע, והשני זוּכָּה, בבית המשפט המחוזי.

סטבסקי נידון למוות, ואחר כך זוּכָּה בבית המשפט העליון על יסוד דיני רְאָיוֹת שנהגו אז בפלשתינה הבריטית, אבל לא נהגו למשל בבריטניה עצמה: בארץ ישראל לא היה אפשר להרשיע אדם ברצח על סמך עֵד-ראיה אחד בלבד. מחוץ לרוצחים, רק חיים וסימה ארלוזורוב נכחו במקום הרצח, וממילא רק גב' ארלוזורוב יכלה להעיד.

צריך להגיד, שלסטבסקי היה אליבי משכנע למַדַי – הוא נראה בירושלים זמן קצר לפני הרצח, וקשה לראות איך היה יכול להגיע לתל אביב בתנאֵי התחבורה של הזמן ההוא. 45 דקות בין ירושלים לתל אביב היו נחשבות אז למדע בדיוני.

יהיה האליבי הפרטי אשר יהיה, ותהיה חַפּוּתם של החשודים חד-משמעית כאשר תהיה, לא בִּכדִי נפל חשד כבד ומיידי על הרוויזיוניסטים. עתוניהם תקפו את תנועת העבודה בכלל, ואת חיים ארלוזורוב (ואת דוד בן גוריון) בפרט, בטונים שגם קנֵי-המידה הגמישים של ימינו היו מתקשים להכיל.

אין זו כלל הפרזה להגיד, שב-1933, היישוב היהודי בארץ, ואולי גם חלקים ניכרים של הקהילות היהודיות במזרח אירופה ובדרומה (זאת אומרת, פולין, הרפובליקות הבלטיות, רומניה) התייצבו סמוך מאוד למלחמת אזרחים. פשוט קשה להאמין לעוצמת השנאה, שפעפעה אז בין ימין לשמאל.

זו לא היתה יריבוּת פוליטית, אלא איבה תהומית, קיומית, מלֵאָה בּוּז. כל אחד מן הצדדים היה משוכנע בהחלט לא רק בעֶליוֹנוּתוֹ המוסרית והאידיאולוגית, אלא גם בנחיתוּתוֹ המוחלטת של יריבו. יריבים לא היו ראויים להישמע, הם היו ראויים לִסקילה.


השאלה שנשאלה לאחר מעשה היתה אם הקריאה לסקילה הושמעה רק לתפארת המליצה, תרגיל של רטוריקה מתלהמת, או שהיא היתה הסתה לפגיעה פיזית. זה עניין שקצת קשה לשפוט ממרחק של שבעים שנה.


שורה של פאקטורים צריכים להיבחן, כולל סגנון העברית של הזמן ההוא, רמת הרטוריקה לא רק בארץ כי אם באירופה, מסורת של כתיבה עתונאית מהפכנית שינקה בייחוד ממקורות רוסיים, האופי האינטימי של רוב עתוני התקופה ההיא (אינני יודע בכמה עותקים נמכר עתון הרוויזיוניסטים 'חזית העם', אבל לא אתפלא אם רק בכמה מאות), וכמובן אופיים האינדיבידואלי של הכותבים. האם הם היו יוצאים מן הבית? האם הם היו פוגשים אי פעם אנשים שלא מֵחוּגם האידיאולוגי הַצָר? מֶה היו אוכלים? מֶה היו שותים?


אני מוריד את הדיון לרמה קצת אנקדוטית, רק כדי להציע סייגים של שיפוט ושל הערכה.

המחלוקות שהסעירו את היישוב במחצית הראשונה של 1933 היו אומנם הרות-עולם.

מבית שרר משבר כלכלי חמור, היתה אבטלה רחבת ממדים, ואגב כך התנהל מאבק מר על התארגנות של פועלים במקומות עבודה. 'ההסתדרות הכללית' היתה דומיננטית, אבל 'הסתדרות העובדים הלאומית' של הרוויזיוניסטים נאבקה בה בחמת זעם. אנשיה הפרו שביתות, וראשיה נענו לקריאתו המפורסמת של ז'בוטינסקי, "כן, לשבור!", זאת אומרת לשבור את ההסתדרות.

מחוץ, העיניים היו מופנות ביִראה גוברת לגרמניה. היטלר עלה לשלטון בינואר 1933, ובתוך שבועות אחדים התחילו להתחוור תכניותיו כלפי היהודים.

מעטים מאוד העלו אז על דעתם את אושוויץ – אגב, אחד המעטים, שאפילו השתמש במלה "שואה", והזהיר מפני מלחמת השמד נגד "הגזע היהודי", היה בן ציון נתניהו, אביו של מנהיג הליכוד, ממייסדי המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל – אבל גם פיטורים המוניים של יהודים מִמִשׂרוֹת ציבור בגרמניה, חרם על חנויות יהודיות וּשׂריפת ספרים מאת מחברים יהודיים הספיקו לעורר חרדה עמוקה בכל העולם היהודי.


השאלה מה לעשות להצלת יהודי גרמניה ניסרה אז בחלל במלוא תוקפה. הימין הציוני, בהנהגת ז'בוטינסקי, רצה להחרים תוצרת גרמנית. נציגי רוב היישוב, שמאל ומרכז (ב"מרכז" אני כולל את האיכרים ואת המושבות הוותיקות) רצו לנסות להוציא מגרמניה כמה שיותר רכוש יהודי, להעבירו לארץ ישראל, ולאפשר התיישבות של פליטים יהודיים בארץ. ד"ר ארלוזורוב, שגדל בגרמניה והגיע בה לפִרקוֹ, ייצג את ההנהלה הציונית בתהליך ההסדרה של מה שנקרא לימים 'ההעברה', או 'טראנספר'.



חזית העם', בטאון הרוויזיוניסטים בארץ ישראל, נערך ונכתב בידי אנשי האגף הרדיקלי ביותר של התנועה, 'מקסימליסטים', שֶחֶלקם רחשו אהדה גלויה לפשיזם האיטלקי, ואפילו הערצה מסויגת לנאציזם, אם כי כמובן לא לאנטישמיות שלו. אבל כאשר ז'בוטינסקי נתן את האות ל"מלחמה על היטלר", 'חזית העם' התגייס במלוא כוחו הרטורי. הוא ליווה את ארלוזורוב בבליסטראות של איבה, של לעג ושל איומים.


המאמר החמור ביותר הופיע ביום ששי, 16 ביוני 1933, תחת הכותרת הקשה "ברית סטאלין – בן-גוריון – היטלר". ארלוזורוב, אז ראש ההנהלה הציונית בירושלים, היה לַאֲמִתּוֹ של דבר היעד העיקרי של המאמר. לא יצאו אלא שעות אחדות מן הפירסום, וארלוזורוב היה מוטל מת.


מחבר המאמר, אחד, יוחנן פוגרבינסקי, שילח כל רסן. פיסקת הסיום של המאמר היתה כל כך מבשרת רעות, עד שבעיני המקטרגים מתנועת העבודה הוא תואר כקריאה לרצח.


האומנם? זה עניין של הערכה ושל שיפוט, ואני חושש שיתרון הפרספקטיבה, והחוכמה שלאחר מעשה, בייחוד לאחר שבעים שנה, אינם מקילים על השיפוט. מוטב לא לבחון את כוונות המאמר באמצעות אבני-הבוחן של זמננו. יש לפחות אפשרות, שהטון המוטרף של המאמר היה לתפארת המליצה, חלק מן הסגנון הפאמפלטי של הזמן ההוא.


אף על פי כן, אני חושב כי ראוי שהמאמר הזה ייזכר לדראון עולם בתולדות העתונות העברית, הזהרה מפני התוצאות האפשריות של זעם קדוש.

הנה מבחר קטעים מצולמים מן המקור, בצירוף כמה הערות הסבר:

א) 'הינוקא האדום'

"העתון הלופבאני המזוהם" המוזכר להלן הוא 'הפועל הצעיר', בטאונה הרעיוני של מפא"י, שעורכו היה יצחק לוּפְבַּאן. עד הקמת מפא"י, שנתיים קודם, 'הפועל הצעיר' היה שמה של מפלגה עצמאית, שחיים ארלוזורוב היה שייך אליה. בן גוריון בא ממפלגת פועלים אחרת, רדיקלית יותר, ששמה היה 'אחדות העבודה'.


"הינוקא האדום" הוא רמז לגילו הצעיר של ארלוזורוב, רק בן 34 בזמן ההוא, אבל כבר היה מתואר כ"שר החוץ של התנועה הציונית". כותבים רוויזיוניסטים לא החמיצו שום הזדמנות להזכיר את הצבע האדום על דגל ההסתדרות הכללית, והשווּ אותו מעשה שגרה עם הצבע האדום על דגל ברית המועצות, ולאחרונה גם עם הצבע האדום על רקע צלב הקרס הגרמני. הם נפגעו ומחו, כל אימת שהזכירו להם שנוער בית"ר היה לובש מדים חומים, כצבע מדי ה SA, צבאה הפרטי של המפלגה הנאצית.


"תחנת הנסיונות הווילנסקאית" היא רמז למה שנודע לימים כמכון וולקני ברחובות.

ב) מכרו את כבוד העם היהודי להיטלר

שימוש הלשון "יאהודים" היה ביטוי של זלזול כלפי יהודי חצר, המשרתים זרים ואינם לויאליים לעמם.


ג) "מנהיג אחד שלהם מטיף בלי בושה"

הקווים המתוחים מתחת לשורות הופיעו כך במקור. ללמדך, שהלהט הרטורי לא הספיק לכותב, הוא היה צריך להכפיל אותו באמצעות הדגשתו.


"יהוּדה מוּתי" היתה מקריאות הקרב של בריוני ה SA, צבאה הפרטי של המפלגה הנאצית. היא היתה חלק ממערכון, שה SA היו חוזרים ומציגים. מנהיג הקבוצה היה שואל "איפה היא יהודה הגדולה", פקוּדָיו היו משיבים, "במרתף, הוּ-הוּ-הא". המנהיג וּפקוּדָיו היו קוראים אז יחד, "עוּרי, גרמניה", ואחר כך היו צורחים במלוא ריאותיהם, פעם אחר פעם, עד אקסטזה, "מוּתי, יהודה", All-Juda verrecke, verrecke, verrecke.


"חבריהם לאינטרנציונל" הוא רמז לרדיפת סוציאליסטים בידי היטלר. מפלגות סוציאליסטיות, כולל מפא"י, היו שייכות למה שנקרא "האינטרנציונל השני".


"ליקבידטורי", מלשון "ליקווידיציה", או "חיסול", היה מושג שהימין הציוני הרבה להשתמש בו לתיאור יריביו מן השמאל. כיום היינו אומרים "בוגדים", או "עוסקים במכירת חיסול".


ד) "הדיפלומט האדום" נמכר ל"אביר שונאי ישראל"


"הדיפלומט האדום" הוא כמובן ד"ר ארלוזורוב.

ה) "להגיב על הנבלה"

האם הפיסקה הזו היתה "האקדח המעשן" של רצח ארלוזורוב? זה מה שחשבו הרבה אנשים בתנועת העבודה שנים רבות.


כל ההדגשות הופיעו במקור.

http://yoavkarny.com/?p=1100

פורסם י"ב אלול ה'תש"ע על ידי מאורעות היהודים ב-מאמרים

תגים: ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: