הציונים הראשונים. התנועות הציוניות בתוניסיה   Leave a comment

הם היו הראשונים שהחיו את העברית ומילאו תפקיד מכריע בניצחונה ב'מלחמת השפות'. הם שמרו על רצף התיישבותי יהודי בארץ ישראל. הם הבינו לפני כולם שיש גם ערבים בארץ הזו. אז איך קרה שההיסטוריה הציונית הרשמית שכחה את הציונים הספרדים? מחקר חדש של ד"ר יצחק בצלאל, מראשי מכון בן-צבי, קובע שזה לא היה במקרה: הספרדים לא נעלמו, אלא הועלמו, ומי שהעלימו אותם לא היו רחוקים מגזענות.

אולי מוטב שנתחיל בסיפורו של אברהם מויאל:

תנועות הציוניות בתוניסיה

מויאל, שחי ביפו במחצית השנייה של המאה ה-19, היה בן למשפחה עשירה ומכובדת. הוא עסק במסחר ובכספים והיה גם פעיל ציבורי, בין השאר למען חברת כי"ח של הברון רוטשילד. כשהגיע לארץ זאב ויסוצקי, שליח תנועת 'חובבי ציון', על מנת לאתר אנשים מתאימים לוועד שיהיה ממונה על פעילות האגודה והמושבות שבחסותה, נבחר אברהם מויאל לסוכן הראשי – "המוציא והמביא הראשי לכל דבר ודבר הנוגע הן לכלל היישוב, והן למושבות (פתח-תקווה, גדרה ויסוד-המעלה) בפרט".

מויאל עשה חיל בתפקידו, ובתקופת פעילותו הקצרה הצליח להזיז דברים שאחרים לא נגעו בהם במשך שנים. הוא שיפר מאוד את מצב המושבות שעליהן הופקד, אולם למרבה הצער לאחר חצי שנה מת בגיל צעיר. והנה, ממכתב שכותב ויסוצקי ליהודה לייב פינסקר, יו"ר 'חובבי ציון', עולה עד כמה יחסו למויאל הינו אמביוולנטי. במכתבו עומד ויסוצקי על היוזמה והכישרון שמפגין הסוכן החדש, ובאותה נשימה מוסיף: "אף שהרביתי בשבחו, לא שכחתי מעודי עצת חז"ל: 'כבדהו וחשדהו'… הכרתי את ה' מויאל לאיש ישר ונכבד, ובכל זאת אין לבטוח בו ביטחון גמור בכל העניינים; עלי לזכור כי ספרדי הוא וכבד לנו לבוא עד תכונתו".

בהמשך לא מסתפק ויסוצקי בציטוט דברי חכמים אלא מקיים אותם הלכה למעשה, בהעלאת חשדות כלפי ניקיון כפיו של מויאל, איש עשיר כאמור, שפעילותו ב'חובבי ציון' נעשתה בהתנדבות. "מסופק אני מאוד אם יש לנו גם עתה להשאיר הכול בידי ה' מויאל. ראשית כל… כי ספרדי הוא ולא מן המידה היא שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה". במכתב נוסף הוא כותב "הגיעו אלי איזה ידיעות המטילות חשד על האנשים אשר עליהם נסמכנו", ומתכוון בזה למויאל.

"וזה רק מקרה אחד", אומר יצחק בצלאל, שספרו 'נולדתם ציונים' (הוצאת יד יצחק בן-צבי ומכון בן-צבי), חוקר את 'הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העותמאנית'. "יש עוד כל כך הרבה דוגמאות".

בצלאל, היסטוריון בהשכלתו, ניגש לנושא המחקר שלו לא מתוך תפיסה של מחאה או קיפוח, אלא כדי לשפוך אור על נושא שהיה עד כה לוט בצללים. הוא הקדיש שנים רבות למחקר הזה – "אפשר לומר שלושים שנה ברוטו, ועשר שנים נטו".

והעובדות הן?

"שחלקם של הספרדים בתחייה הציונית ובראשית היישוב היהודי בארץ היה גדול וחשוב. ושאין לכך כל זכר בתיעוד ההיסטורי".

לאן נעלמו הספרדים?

"הם לא נעלמו. הם הועלמו. ולא שהיה קשה למצוא הוכחות ועובדות להימצאותם. הכול קיים, ובשפע. אבל הנרטיב של ציונות אירופו-צנטרית חזק כל כך גם בקרב המתעדים מהעבר וגם בקרב החוקרים כיום, שתרומתם של הספרדים פשוט נמחקה מההיסטוריה הלאומית".

מי מקבל סרטיפיקטים

נעלמו או הועלמו בצלאל מנסה בספרו הגדוש עובדות ופרטים להחזיר לספרדים את מקומם הראוי ביציע ההיסטוריה העברית. הוא מתחיל בהצעה לראות את הציונות כתנועה שבה רוחשים מספר זרמים, ולא אחד מרכזי. "אני אומר שאין ציונות אחת. הציונות היא לא רק של הרצל וחבריו. יש חוקרים שקובעים שהציונות המדינית התחילה עם הרצל, אבל זו קביעה אידיאולוגית שהעובדות מתמלאות ממנה. כשבוחנים את העובדות ללא אידיאולוגיה, מגלים שיש עוד סוגים של ציונות, ביניהם הציונות הספרדית".

מה מאפיין אותה?

"אחד המאפיינים המרכזיים הוא ההמשכיות. בניגוד לציונות החילונית-אירופית, הספרדים ראו בציונות המשך לתפיסת הגאולה המשיחית. הזרם שנחשב למרכזי בציונות גרס שהיהודים, במקום לשבת בגלות, לקיים מצוות ולחכות שהמשיח יבוא ויגאל אותם, צריכים לקום ולעלות לארץ בכוחות עצמם; ואילו הספרדים ראו ביישוב הארץ התחלת הגאולה, רק בלי המשיח.

"מאפיין נוסף הוא הדת. הציונות הספרדית נשענה בדרך כלל על בסיס דתי: כבוד למסורת, כבוד לממסד הרבני. ואילו הציונות האירופית היתה חילונית בהתרסה".

המאפיינים השונים האלה הביאו להתנגשות בין הזרמים?

"אני לא יודע אם להתנגשות בפועל, אבל הם הביאו לכך שזמן רב הציונות הספרדית לא נתפסה כגילוי אותנטי של ציונות, אלא כנגררת. איך אמר סוקולוב? אתם נולדתם ציונים, אנחנו נעשינו ציונים. מה זה אומר? האשכנזים האירופים, בעיקר המשכילים שבהם, ניתקו מהאמונה המשיחית ומהכמיהה לציון.

"לכן הם היו צריכים את הציונות כדי שתחזיר אותם לזרועות ארץ ישראל. מה שעזר מאוד לתנועה הציונית להתרומם באירופה היו רוחות האמנציפציה וההשכלה מחד גיסא, ומאידך גיסא הדחייה, האנטישמיות והפוגרומים, שפקחו את עיניהם של היהודים שם בדבר נחיצותה של טריטוריה אחרת. הציונות היתה שלב הסקת המסקנות – לא טוב פה, אי אפשר לחיות כאן, בואו נחפש פתרון אחר. לעומתם, הספרדים שחיו בסביבה מוסלמית בארצות ערב, לא נטו להתבוללות. הערגה לציון תמיד היתה קיימת אצלם, ורבים מהם יישמו אותה הלכה למעשה בעליה לארץ.

"הציונות של הספרדים התבטאה יותר בזרם המעשי והרוחני. בזרם המדיני-פוליטי של התנועה הציונית הספרדים היו פחות דומיננטים, והיו גם מתוכם שהתנגדו לו, בעיקר על רקע דתי ופחד מהשלטון העותמאני בארץ. צריך לזכור שהיישוב הספרדי בארץ ישראל היה מחויב בדין וחשבון לממשל, וכשהזרם המדיני בציונות דיבר על הקמת מדינה, הם פחדו".

בסופו של דבר, לציונות המדינית היתה תרומה מכרעת בהקמת המדינה וביישום החזון הציוני.

"נכון. אין ספק בכלל בדבר. כשאני אומר שלספרדים היה מקום נכבד בציונות, אני אומר באותה נשימה שהכוח הדוחף להגשמת הציונות ולהוצאתה מהכוח אל הפועל היה הזרם האירופי והמדיני. אי אפשר לערער על העובדה הזו, וגם לא צריך לערער. הרי לא מדובר פה במשחק כדורגל שבו מישהו מהצדדים אמור לנצח. אני רוצה לתת לספרדים את המקום המגיע להם, אבל אין לי שום עניין לומר שהרצל היה ספרדי". הוא משתהה שנייה, ומוסיף בחיוך: "אם כי אפשר לומר שהוא היה ממוצא ספרדי".

הרצל?!

"נו, טוב. משפחתו של הרצל הגיעה במקור מהחלק הספרדי של בלגרד. אבל זה רק למען הפיקנטריה. הוא נולד בהונגריה וגדל בווינה. האשכנזים יכולים להיות רגועים".

כשאתה אומר שהציונות הספרדית התבטאה בזרם המעשי יותר, למה אתה מתכוון?

"החשיבות של הספרדים לתנועה הציונית התבטאה בשני דברים עיקריים. ראשית, הם היו הגורם המרכזי ששמר על רצף התיישבותי בארץ ישראל. הם היוו פה רוב בקרב היהודים במשך כמעט כל שנות השלטון העותמאני. לבד מהריכוזים העיקריים של היהודים בארץ – ירושלים, חברון, צפת וטבריה – רוב מוחלט של המתיישבים מחוץ לאותן ערים היו ספרדים. עניין הרוב מקבל משמעות גדולה יותר כשזוכרים שהעם היהודי ברובו, לפני השואה, היה אשכנזי – ודווקא הספרדים הם שמהווים את הרוב בארץ. המאזן הדמוגרפי מתחיל להשתנות בתחילת המאה העשרים, ועם שלטון המנדט מוענקים הסרטיפיקטים בעיקר לחלוצים ממזרח אירופה".

בעידודה של ההנהגה הציונית?

"כן. הטיעון הרשמי היה שבמזרח אירופה היו יותר חלוצים, והם היו מעוניינים בהם כדי שיישבו את הארץ".

והטיעון הלא-רשמי?

"כאן אנחנו נכנסים לתחום של מחשבות וכוונות. אני לא יכול לבוא ולומר: היו שם פרוטקציות, אנשים העדיפו את הקרובים שלהם. אבל אני גם לא יכול לסתור את זה".

מלול נשאר בחוץ

תרומה נוספת ומוחמצת של הספרדים – ולדעת בצלאל מדובר בהחמצה לדורות – נוגעת לבעיה הערבית ופתרונה. "בתקופה שעליה אנחנו מדברים, ראשית ההתיישבות וסוף התקופה העותמאנית, הבעיה הערבית לא הטרידה כל כך את ההנהגה הציונית האשכנזית. לעומת זה היא כן תפסה מקום גדול אצל הספרדים. אנחנו מוצאים עדויות לכך בכתבים שלהם ובפעילויותיהם הפוליטיות".

מה זאת אומרת תפסה מקום או לא תפסה מקום? הבעיה הערבית הרי היתה קיימת בשטח.

"ההנהגה הציונית לא ראתה בכך את עיקר הדאגה שלה באותם הימים. הם אמרו – קודם כל שתהיה לנו מדינה, אחר כך נראה מה עושים עם הערבים. היו תגובות גם בסגנון של 'מי סופר אותם בכלל'. הספרדים היו מודעים לכך שיש פה בעיה גדולה ואמיתית".

ריאליזם? ראיית העתיד?

"פשוט מאוד: הם היו קרובים יותר לערבים. הכירו את השפה, את האנשים. הם ידעו מהי העמדה הערבית האמיתית, ויותר מכך, הם האמינו שאילו הנהגת היישוב הציוני היתה נותנת בידיהם את האחריות לפתרון הבעיה, או לפחות מערבת אותם בכך, היה סיכוי טוב יותר להגיע לפתרון".

על סמך מה?

"הם אמרו: כשאנחנו מדברים איתם זה אחרת. אנחנו מכירים את האופי הערבי, יודעים איך לדבר איתם. הנה למשל ד"ר שמעון מלול, איש ציבור רב פעלים, אשתו הסופרת אסתר מויאל, וחברם ד"ר ניסים מלול.

"שלושתם היו מיודדים עם ראשי הלאומיות הערבית בארץ. אבל כאשר ארתור רופין, שהיה ראש הוועד הארצישראלי, מקים את הוועדה לטיפול בבעיה הערבית, הוא לא חושב לצרף אליה את ד"ר מלול, למרות שהוא עובד איתו באותו משרד. הרי מלול שם בכיס הקטן את כל מי שהיה שם בוועדה, מבחינת הידע והיכולת לטפל בבעיה הזאת. ובכל אופן הוא נשאר בחוץ".

למה?

"מן הסתם כי הוא ספרדי".

היה קו אחיד בהנהגה הספרדית לגבי הבעיה הערבית?

"היו חילוקי דעות גם אצלם לגבי פתרונות אפשריים. מהגישה הכוחנית, האומרת שצריך לסלק אותם בכוח, ועד הגישה היונית של דרכי נועם ושלום. אבל מה שעמד בבסיס כל הדעות היתה ההכרה בדחיפות הנושא והידיעה שהספרדים ייטיבו לטפל בכך. בשנת 1914 הוקמה ביפו על ידי ספרדים אגודה בשם 'המגן'. היו לה כמה שאיפות ומטרות, אבל חלק גדול מהפרסומים שלה עסקו בבעיה הערבית. מעניין לקרוא שהם התייחסו אליה מתוך הבנה ואמפתיה, ולא מתוך איבה. היעד המרכזי שהציבה לעצמה האגודה, שהתפרקה לאחר זמן מה, היה להגיע להבנה עם האוכלוסייה הערבית".

למה בעצם ההנהגה הציונית לא שיתפה את הספרדים בעניין הזה?

"שוב, אין לי תשובות מחקריות. אני יכול להציג ממצאים, אבל אני לא יכול לענות על שאלות של 'למה' בלי להיכנס לספקולציות והשערות אישיות".

אתה זהיר מאד.

"אני נאמן לעובדות וגם נזהר שלא להתלהם. אני לא חושב שנכון לומר באופן גורף 'נעשה עוול'. צריך להביא את העובדות. הן כבר מדברות בעד עצמן".

ניצחון שהפך לתבוסה

חרף הזהירות, כשבצלאל דן בפרשת מלחמת השפות כדוגמה קלאסית לניכור שהראתה ההגמוניה האשכנזית כלפי הספרדים, משהו במעטה החוקר השליו שלו נסדק.

כל דרדק עברי יודע להצביע על אליעזר בן-יהודה כמחיה השפה העברית. ספק רב אם יימצאו כאלה שיידעו עד כמה גדולה היתה תרומתם של הספרדים לתחיית השפה העברית בארץ. "אין ספק שמי שדחף וקידם את השפה העברית יותר מכל היה אליעזר בן-יהודה, והתואר מחיה השפה העברית מגיע לו בדין", אומר בצלאל.

"אבל אסור לשכוח גם שהיו כמה שקדמו לו בעיסוק בשפה, בחקירתה ובהטפה לשימוש בה. הבולט מביניהם היה ר' ברוך מיטראני, שכינויו בני"ם. הוא היה טיפוס צבעוני, איש מיוסר ומלומד, שחי בטורקיה, ניסה פעמיים לעלות לארץ ונכשל. הוא פיתח שיטה דידקטית להוראת העברית. התרומה שלו לשפה נשכחה לחלוטין".

אבל זה עוד נסלח. "כשהקים אליעזר בן-יהודה את הארגון שלו למען העברית, שנקרא 'שפה ברורה', הוא נעזר בספרדים. ההנהגה הספרדית היתה פתוחה לקבל את השפה העברית במוסדותיה, בניגוד ליישוב האשכנזי הישן שהתנגד לה.

"גם בהחלטה איזו הגייה לאמץ – הספרדית או האשכנזית – נטו בן-יהודה ודוד ילין לכיוון ההגייה הספרדית. הנימוק המרכזי שלהם היה האסתטיקה. ההגייה האשכנזית פשוט נשמעה להם גלותית מדי. הם הביאו לזכות ההגייה הספרדית עוד כמה וכמה נימוקים, אבל אותם אפשר לסתור בקלות. למשל – שבהגייה הספרדית יש יותר ביטוי לעיצורים. מנגד – בזו האשכנזית יש יותר ביטוי לתנועות. וכן הלאה".

הם אימצו את כל ההגייה הספרדית, כולל ח וע' גרוניות?

"תיאורטית כן, אבל אף אחד לא עמד על כך. מה שנשאר מההגייה הספרדית הוא צורת ההיגוי בתנועות וההדגשה המלרעית".

היו שהתנגדו להיגוי הספרדי בגלל הקטע העדתי?

"אני לא יכול לדעת למה, אבל רבים אכן התנגדו. ביאליק, למשל, עד סוף ימיו התנגד לכתיבת שירים במשקל מלרעי, וכתב את שיריו במשקל מלעילי. הוא סבר שהאפשרות השנייה הורסת את משקל השיר. גם טשרניחובסקי התנגד. וביאליק זה כוח קטן? באותה תקופה הוא היה כמו אל".

מלחמת השפות התלקחה בחריפות בארץ בימי טרום מלחמת העולם הראשונה. מצדדיו של בן-יהודה דרשו להחיל את השפה העברית כשפת הלימוד הרשמית, והדוחים התנגדו. המתיחות שפעפעה מתחת לפני השטח פרצה ברעש גדול והתמקדה בעיקר בשאלה האם יאה לטכניון ששפת ההוראה הרשמית בו תהיה גרמנית, או שמא העברית היא שראויה להישמע בו.

"צריך להבין", מסביר בצלאל, "שבאותה תקופה יש מעט מאוד מוסדות פורמליים בארץ שיכולים להכריע את המאבק לכאן או לכאן. יש שתי מפלגות עבריות – 'הפועל הצעיר', שתמכו בעברית, ו'פועלי ציון', שהיו מפולגים בתוכם ולכן מנוטרלים. מי נשאר? המורים, והעיתון המסחרי היחיד שפעל אז, 'החרות'. זה היה עיתון שנוסד על ידי מו"ל ספרדי, ועורכיו – אברהם אלימלך וחיים בן-עטר – היו ציונים נלהבים ותומכים בלתי מסויגים בשפה העברית. באותה שנה עיתוניו של אליעזר בן-יהודה לא יצאו לאור, ול'החרות' היה כוח אדיר בהשפעה על דעת הקהל".

היה שיתוף פעולה בינו לבין אליעזר בן-יהודה?

"החרות היה לוחם מיליטנטי לעברית עוד לפני מלחמת השפות. כשהתחיל המאבק ראתה התנועה למען העברית בעיתון הזה את הביטאון שלה, ואט אט הוא אכן נהפך כזה. עד כדי כך, שהאשימו את העורכים כי קיבלו כסף למען ההתגייסות שלהם לעניין.

"מי שעמד מאחורי ההאשמה הזו הוא עיתון חרדי, 'מוריה', שגויס למלחמת השפות בידי ה'עזרה', ובמשפט שנערך בנושא התברר כי דווקא הוא היה העיתון שנטל שוחד, ולא החרות. ההתגייסות של החרות למען העברית היתה כל כך טוטלית, שיריביו לא האמינו שהדבר נובע מטעמים אידיאולוגיים בלבד".

לבסוף מוכרעת המערכה לטובת השפה העברית. "אנחנו מוצאים ציטוט של יהושע רדלר-פלדמן, שכונה 'ר' בניומין' והיה מראשי ההנהגה במלחמה על העברית. הוא אמר: 'אלמלא עזרתו של החרות, לא היינו מנצחים את המערכה'. אבל הניצחון הזה היה גם קו שבר חדש בעבור הספרדים".

למה?

"כי הם גילו עד כמה הם נבדלים ומורחקים מהאשכנזים. ההנהגה הספרדית, ובמיוחד אנשי עיתון החרות, היו בטוחים שעכשיו יראו בהם בשר מבשרה של הציונות וההתיישבות. אבל זה לא קרה. להפך. ככל שחולף הזמן נשמטת ההגמוניה והבכורה מידיהם, והם מורחקים. כחוקר אני אומר בצער – הם כל כך רצו להשתלב, אבל לא התקבלו".

זאב ז'בוטינסקי נואם - תנועות הציוניות בתוניסיה

כדוגמא, הוא מביא את רצונם של אנשי 'החרות' לשנות את התיוג שדבק בו כ'עיתון ספרדי'. "הם היו בטוחים שעכשיו, אחרי המלחמה והחזית המאוחדת למען העברית, יראו בהם עיתון כללי. הם גם היו מוכנים לתת חינם, בלי כסף, את העיתון לממסד הציוני, רק שישאירו גם להם אפשרות לכתוב שם. אבל לא עזר להם.

"העיתון נשאר עד לסגירתו 'העיתון של הספרדים'. הד לכך אפשר למצוא בדיאלוג שניהלו אחד העם ומרדכי בן–הלל, שהיה מראשי המאבק למען העברית. אחד העם ביקש ממנו שיחתום על מינוי ל'החרות' לחצי שנה, כי הוא עיתון חשוב ועזר להם מאוד. בן-הלל נענה רק באופן חלקי, חותם לשלושה חודשים בלבד, וכותב בזלזול לאחד העם – מה כבר יכול להיות בעיתון שעורכים אותו שני ספרדים?"

וכאן לא יכול בצלאל להתאפק, והוא קורא "חתיכת שוונץ אחד. הרי לפני כמה חודשים, כשהוא היה צריך אותם, כמה הוא התחנן כדי שיכניסו את המאמרים והדעות שלו. ועכשיו?"

בעיניים של הרוב

אדם נעים שיחה הוא יצחק בצלאל. רהוט, מילותיו נבחרות בקפידה, סגנונו צח ובהיר. הוא בן 76, יליד אפגניסטן שעלה לארץ עם משפחתו בגיל 3. "המשפחה היתה אמידה מאוד. בתחילה התיישבנו בירושלים, אחר כך עברנו לתל-אביב". הוא למד בגימנסיה הרצליה, ומשם המשיך ללימודי היסטוריה וסוציולוגיה. הספר 'נולדתם ציונים' הוא פיתוח של עבודת הדוקטור שלו.

בצלאל היה גם חבר קיבוץ, ראש לשכה ומזכיר פרטי של שני שרי ממשלה, יועץ בטלוויזיה החינוכית ועורך כתב העת 'פעמים'. "'פעמים' נוצר בעקבות ביקוש של מורים, שבאו למשרד החינוך ואמרו – אנחנו מלמדים תלמידים מעדות המזרח שרוצים לדעת על העבר שלהם, ואין לנו חומר לימודי להעביר להם. אז נוסד 'המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח', ביוזמתו של חבר הכנסת חביב שמעוני. אחד המפעלים של המרכז היה הוצאה לאור של כתב העת פעמים. התפרסמו בו מחקרים של טובי החוקרים בארץ ובעולם על יהדות המזרח".

איך קרה שהספרדים נדחקו ממרכז הבמה? הרי היו להם לכאורה תנאי פתיחה טובים יותר בארץ – רוב דמוגרפי, מעמד, כסף. למה דווקא הם הועלמו, הושתקו?

"כפות המאזניים נטו לטובת האשכנזים ברגע שהם הפכו לרוב – מספרית, פוליטית וכלכלית. הם מגיעים לארץ עם אידיאולוגיה ליצירת משהו אחר, חדש, ברור מאוד. והספרדי, עם כל הרצון וההתלהבות שלו לשתף איתם פעולה, נתפס בעיניהם כאחר. מעטים היו אלה שראו בספרדים אנשים שווים להם, כאליעזר בן-יהודה או נחום סוקולוב. והספרדים, שהפכו למיעוט, ראו את עצמם בעיניים של הרוב, וקנו את התדמית שהוא הנחיל להם".

התנועות הציוניות בתוניסיה

כל זה קורה דווקא באחד מהשיאים של ההיסטוריה היהודית, כשהציונות מתיימרת להיות המאחדת והמוליכה את העם היהודי ביחד לארצו. ובעצם מתרחש שבר ופילוג, לפחות כלפי הספרדים.

"נכון, ולכן הכאב וההלם של הספרדים גדולים יותר. הם רואים בעיניים כלות את חלומם הישן מתגשם, והם בחוץ. נדחים פעם אחרי פעם על ידי אותו ממסד שחשבו שהם חלק ממנו, לחמו למענו והאמינו בו".

כאן נטמן זרע הפורענות של יחסי אשכנזים-ספרדים?

"בוודאי. זה הביטוי הבוטה ביותר של ראיית חלק מהעם היהודי והישראלי כאחר. וזו בעצם אחת ממטרות המחקר שלי; לא רק להוכיח מה היה מקומם של הספרדים, אלא להראות עד כמה לא היינו עם אחד גם בראשית הדרך. היינו ציבור משותף באמונה הדתית שלו ובהיסטוריה שלו, אבל באשר להווה – היינו עם מפולג, ונשארנו עד היום".

עד היום?

"הרבה פחות כמובן, אבל הדבר עדיין קיים. גם היום יש רבים שעדיין רואים בספרדי את האחר. חשוב שנדע שהדבר קיים, כי השיפור שחל עד עכשיו בא לנו במאמץ, והוא איננו טבעי לנו. עדיין לא".

מאתר: מורשת יהדות תוניסיה

http://www.amit4u.net/

הציונים הראשונים – מאת רוני שוב – מקור ראשון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: