"הנסיך"   Leave a comment

בימי הביניים, המאה ה- 16 למניין הנצרות, בתקופת חייהם של ענקי ישראל מקובלי צפת זצ"ל, כגון הרב יעקב בירב, רבי יוסף קארו, שנים ספורות לפני בואו של האר"י הקדוש לעולמינו, באיטליה הנוצרית חי אדם בשם ניקולו מקיאוולי. לעם ישראל לא היתה אז מדינה. אבל רומא של אז היתה המדינה ב-ה' הידיעה

ניקולו מקיאוולי

(Niccolo Machiavelli, 1469-1527)

עמוד התווך של כל מי שניגש לעסוק בענייני מדינה, הנהגה ושלטון.

מובאים להלן קטעים מתוך הספר של מקיאוולי.

את השאר ניתן ללמוד ישירות מן הספר, שנמכר בכל חנות ספרים ברחבי העולם.

אל לורנצו דה מדיצ'י המהולל השואפים לזכות בחסדו של נסיך נוהגים בדרך כלל להגיש לו דברים הנחשבים בעיניהם, או כאלה שהנסיך אמור להתענג עליהם. לכן מקבלים הנסיכים לעתים מזומנות סוסים, כלי נשק, אריגי זהב, אבני חן, ושאר קישוטים, כראוי למעמדם. ברצוני להגיש להוד מעלתך עדות להכנעתי אליך, לא מצאתי בין הדברים שברשותי דבר יקר יותר וראוי להערכה מאשר הבנת פעילויותיהם של גדולי עולם, אותה למדתי מתוך ניסיון ארוך בימינו ולימוד ממושך של ימי קדם. אלה נשקלו ונלמדו על ידי בחריצות רבה, ועתה רשמתי אותם בכרך קטן, שאותו אני שולח להוד מעלתך. ואף כי סבורני, כי חיבור זה אינו ראוי דיו לרום כבודך, אני מאמין כי ברוב טובך תקבלו, בהבינך כי אין ביכולתי להעניק לך שי גדול יותר מאפשרות זאת להבין בזמן קצר את אשר למדתי אנוכי במשך שנים כה רבות ובמחיר של פגיעות וסכנות לאין ספור.

פרק 1: מהם סוגי הנסיכויות וכיצד הן נרכשות

כל המדינות (Stati), כל המשטרים (dominii), שבהם היה או יש שלטון על בני אדם, הם או רפובליקות או נסיכויות. הנסיכויות הן תורשתיות, ובהן שולטים בני משפחה אחת לאורך זמן, או שהן חדשות. בין החדשות, יש כאלה שהן חדשות לחלוטין, כמו שלטונו של פרנצ'סקו ספורצה (Francesco Sforza) במילנו, או שהן מעין תוספת למדינה תורשתית של הנסיך המשתלט עליהן, כגון ממלכת נפולי בשלטון מלך ספרד.

פרק 2: על נסיכויות תורשתיות

לא אדון כאן ברפובליקות, שכן דנתי בהן באריכות במקום אחר. אעסוק רק בנסיכויות, על פי הסוגים שהוזכרו לעיל, ואדון באופן שבו ניתן לשלוט בהן ולקיימן.

קל יותר לקיים שלטון במדינות התורשתיות, המורגלות בשלטון של משפחת נסיכים, מאשר בנסיכויות חדשות, שכן די לקיים את הסדר הקודם ולהתמודד עם תקריות מזדמנות. אם נסיך כזה הוא בעל כשרון רגיל, יתקיים בשלטונו, אלא אם כן יצוץ כוח חזק ויוצא דופן שישלול אותו ממנו. וכשיאבד אותו, כל תקלה שתיגרם לתופס השלטון תקל עליו להחזירו לעצמו.

יש לנו באיטליה, למשל את הדוכס של פרארה (Ferrara), אשר עמד בהתקפות הוונציאנים בשנת 1484, ובפני אלה של האפיפיור יוליוס ב-1510 רק בזכות השתייכותו לשושלת הוותיקה של מדינה זאת. שכן לנסיך הטבעי סיבות מעטות יותר וצורך קטן יותר לפגוע באנשים, ולכן הוא אהוד יותר. ואם אין הוא לוקה ברוע יוצא דופן שיגרום לאנשים לשנאו, יש לצפות שיזכה באהדה כללית. קדמוניות השלטון והמשכיותו מכסות על זכר החידושים וסיבותיהם. כי שינוי אחד מכשיר תמיד את הקרקע לשינוי אחר.

פרק 3: על נסיכויות מעורבות

בנסיכות חדשה, לעומת זאת, יש קשיים. ראשית, גם אם אינה חדשה לחלוטין, אלא חלק ממכלול גדול יותר, שניתן להגדירו כמעורב, הרי שהתמורות החלות בה נובעות מן הקושי הטבעי הקשור בכל נסיכות חדשה: העובדה כי בני-האדם מחליפים [בהן] בקלות את השליט בהנחה שגורלם ישתפר, ומוכנים לגרום להחלפתו בכוח הנשק. בכך הם משלים את עצמם, שכן הם נוכחים לדעת כי מצבם הורע. עובדה זו נובעת מצורך טבעי ושכיח אחר, והוא – שמי שהופך נסיך חדש נאלץ לפגוע בנתיניו בכוח הזרוע או באמצעים רבים אחרים כדי להשתלט על הנחלה החדשה. כל מי שנפגע על-ידיך במהלך זה הופך ליריב. גם אלה שתמכו בך אינם נשארים בגדר ידידים, שכן אין באפשרותך למלא אחר כל ציפיותיהם, אך גם אינך יכול לנקוט נגדם באמצעים חריפים, כי הנך חייב להם תודה; שכן גם אם השליט הוא חזק ונתמך על ידי כוח צבאי, אינו יכול להיכנס למחוז כלשהו ללא תמיכה מקומית. משום כך, לואי השנים-עשר, מלך צרפת, השתלט במהירות על [דוכסות] מילנו אך גם איבד אותה במהירות, ודי היה בשובם של כוחות לודוביקו [ספורצה] כדי שהעם, שפתח בפניו את השערים, ימאס בעולו של השליט החדש, לאחר שנוכח כי תקוותיו לעתיד משופר לא באו על סיפוקן.

לעומת זאת, קל יותר להחזיק באזורים שהתמרדו ונכבשו מחדש, שכן השליט מנצל את המרידה, ומבלי לרסן עצמו יתר על המידה הוא מעניש את העבריינים, חושף את החשודים, ומחזק את נקודות התורפה. למשל, אם די היה בתמרוני לודוביקו בגבול מילנו כדי לסלק את מלך צרפת מדוכסות זאת בפעם הראשונה, הרי שבפעם השנייה היה צורך באיחוד כל הצבאות נגדו כדי להביסו ולסלקו מאיטליה. וזה נובע מהסיבות האמורות לעיל. מכל מקום, בשתי הפעמים הוא סולק. הגורמים הכלליים הנוגעים לפעם הראשונה כבר נדונו. הבה נתעכב על הפעם השנייה, ונבחן מהם הצעדים שבהם נקט, ומה ניתן לעשות באותן נסיבות כדי לשמר את השלטון טוב יותר מכפי שעשה זאת מלך צרפת.

אומר תחילה כי אותן מדינות (stati) אשר נרכשות ומסופחות למדינה קיימת יכולות להיות מאותו אזור ובעלות שפה משותפת, או לאו. במקרה הראשון קל ביותר להחזיק בהן, במיוחד אם אינן מורגלות לחיי חופש. כדי להחזיק בהן לבטח, די לחסל את השושלת הקודמת, כי בשאר הדברים, אם מקיימים את התנאים הישנים ללא עיוות הנוהגים, בני האדם ימשיכו לחיות בשלווה. כך קרה למשל בבורגונדי, בריטאן (Bretagne), גאסקון (Gascogne) ונורמנדי (Normandie), שהפכו לחלק מצרפת מזה זמן רב. אף כי יש בהן שוני מסוים בשפה, המנהגים בכל זאת דומים, והם יכולים בהחלט להשלים זה עם זה. מי שמשתלט עליהם ורוצה לשמרם בידו חייב להקפיד על שני דברים: לדאוג לכך שלא יהיה המשך לשושלת הקודמת; ולא לשנות את חוקיהם ומערכות המיסוי שלהם. בדרך זאת יתמזגו מחוזות אלה בנסיכותו המקורית תוך זמן קצר.

אולם, כשמשתלטים על ארצות באזור ששפתו שונה וכן מנהגיו וסדריו, יש בכך קושי, ויש צורך בהרבה מזל (Fortuna) ומאמץ כדי לשמרן. אחד האמצעים העיקריים והיעילים ביותר לעשות זאת הוא, כי האדם המשתלט עליהן יעביר לשם את מושבו. דבר זה יחזק ויאריך את אחיזתו. כך נהג השולטאן התורכי ביוון; בנוסף לשאר החוקים שכיבד כדי לשמר בידו ארץ זאת, לא היה מסוגל להחזיק בה לולא העביר לשם את מושבו. זאת משום שבהיותו שם, יש בידו לטפל מיד באי-סדרים בעת התפרצותם, ובהעדרו משם נודע לו עליהם רק לאחר התפתחותם, כשמאוחר מדי להסדירם. כמו כן, אותה ארץ אינה ריקה מפקידי שלטון. אנשיה נהנים מן האפשרות לפנות לשליט הקרוב אליהם, ובעיניהם זו סיבה לאהבו ולנהוג כלפיו באהדה, או לחילופין, לחשוש מפניו. מי שירצה לתקוף מדינה זו מבחוץ ייאלץ לשקול זאת היטב. כך שאם יתגורר באותו מקום, לא יאבדו בקלות.

תרופה טובה אחרת היא משלוח מתיישבים למקום זה או אחר, להבטחת נאמנותה של אותה ארץ. התחליף לפעולה זאת הוא אחזקת חיל מצב גדול, אך על מתיישבים ההוצאה אינה כה גדולה. השליט יכול לשלוח אותם ללא בזבוז ולקיימם שם, והוא פוגע רק באלה שמהם הוא לוקח את השדות והבתים הניתנים למתיישבים החדשים, שהם מיעוט קטן באותה ארץ. האנשים הנפגעים מפוזרים ועניים ואינם מסוגלים לפגוע בו. ואילו את כל השאר, שלא נפגעו, ניתן לפייס בקלות, כי הם חוששים להיפגע באותו אופן בו נשדדו אחיהם. בקיצור, מושבות כאלה אינן יקרות, הן נאמנות יותר ומזיקות פחות, והנפגעים אינם מסוגלים להזיק, בהיותם עניים ומפוזרים כאמור לעיל. ראוי להוסיף על כך, כי השלטון חייב לנקוט באחת משתי הדרכים: לפנק את האנשים או לדכאם. שכן הם נוטים להתנקם בגלל פגיעות קלות וחסרות ערך – על פגיעות קשות אינם מסוגלים לנקום. לכן, אם פוגעים במישהו, יש לדאוג לכך שלא יוכל להתנקם.

אם מעדיפים להחזיק חיל מצב, ההוצאה גדולה יותר, ויש להקציב עבורה את כל הכנסותיה של אותה מדינה. כתוצאה מכך הרכישה כמוה כהפסד, והיא פוגעת יותר, כי היא מזיקה לכל אותה ארץ, בגלל מעבר הצבא מאזור לאזור והצורך לקיימו. שיטה זו פוגעת בכולם, וכל אחד הופך לאויב. יתר על כן, אויבים אלה פגיעתם רעה, שכן הוכו בביתם. לכן, בכל מקרה, צבא כזה הוא מיותר, בעוד שמשלוח מתיישבים מועיל.

כמו כן, השולט בארץ שונה משלו חייב להפוך עצמו מנהיג ומגן לשליטים קרובים קטנים ממנו, להחליש את תקיפי הארץ עצמה, ולהישמר פן יפלוש אליה זר חזק כמוהו. עשוי הוא להיות מוזמן לשלוט שם על ידי אנשים ממורמרים, בגלל שאפתנות או מחשש, כפי שהטולים (Aetoli) הביאו את הרומאים ליוון, או בארצות אחרות שנכנסו אליהן בהזמנת המקומיים. בדרך כלל, כשמגיע שליט זר וחזק לארץ כלשהי, כל השליטים הפחות חזקים באותו מקום תומכים בו מתוך קנאה במי ששלט בהם קודם לכן. משום כך אין הוא זקוק למאמץ ניכר כדי להבטיח את תמיכתם, שכן מיד עם בואו הם קושרים את גורלם בגורלו. כל מה שמוטל עליו לעשות הוא לדאוג לכך שלא יצברו כוח וסמכות. בעזרת כוחו וחסדיו יכול הוא בקלות להשפיל את התקיפים כדי לשמור את סמכותו המליאה בארץ זאת. ומי שלא ייטיב לנהוג באופן זה, יאבד במהרה את מה שרכש, וכל עוד יחזיק בארץ, יוטרד בקשיים והפרעות לאין ספור.

הרומאים הקפידו לנהוג כך בארצות שעליהן הם השתלטו. הם שלחו מתיישבים משלהם, שמרו על מעמדם של המנהיגים הפחות חזקים מבלי לאפשר להם להתחזק, החלישו את החזקים, ולא הניחו לשליטים זרים לזכות בתמיכה מקומית. די אם אביא כדוגמא את הפרובינציה של יוון. הם תמכו באנשי אכאיה (Achaia) ובאנשי אטוליה (Aetolia); הם דיכאם את ממלכת המקדונים; הם סילקו את אנטיוכוס; הם לא הניחו לאכאים ולאטולים להתחזק. וכל מאמצי השכנוע של פיליפוס לא מנעו מהם (בני בריתו) להשפילו, ואילו בגלל עוצמתו של אנטיוכוס הם מנעו ממנו לקיים שם מדינה משלו. ואכן, הרומאים נהגו שם כפי שכל שליט חכם היה נוהג. הם נתנו את דעתם לא רק לפגעי ההווה, אלא השתדלו למנוע גם בכל כוחם את אלה שעלולים היו להתרחש בעתיד. שכן אם צופים את הסכנות מראש, ניתן להתמודד אתן, אך אם רק מחכים שיתרחשו אין יותר מזור, שכן המחלה הפכה בינתיים לחשוכת מרפא. קורה כאן משהו דומה לזה המתואר על ידי הרופאים בקשר למחלת השחפת, שבתחילתה קל לרפאה, אך קשה להבחין בה, ובהמשכה, לאחר שלא אובחנה ולא טופלה, קל להבחין בה אך קשה לרפאה. כך קורה בענייני המדינה. שכן אם מבחינים בעוד מועד בצרות העלולות להתפתח, ניתן לרפאן במהירות; אם אין מבחינים בהן ומניחים להן להתפתח, כידוע לכל, אין להן מזור. הרומאים צפו את הפגעים מראש, מצאו להם תמיד תרופה, ולא הניחו להם להמשך כדי למנוע מלחמה, ביודעם כי מלחמה לא ניתן לבטל, אלא רק לדחות, ומכך נהנים היריבים. לכן העדיפו להלחם בפיליפוס ובאנטיוכוס ביוון, כדי שלא ייאלצו לעשות כן באיטליה. אם יכלו להימנע משתי המלחמות, העדיפו לא לעשות זאת. והם גם לא אימצו את האמרה שגורה היום בפי חכמי דורנו, לפיה: "הזמן פועל לטובתנו" , אלא סמכו על כישרונם ותבונתם (pudentia e virtù), כי הכול טמון בזמן, והוא המביא טוב ורע, רע וטוב.

אך הבה נשוב לדון במלך צרפת, ונבחן אם נהג באחת הדרכים האמורות לעיל. אתייחס ללואי ולא לשארל, שכן הוא קיים את שלטונו באיטליה זמן רב יותר ומעשיו בולטים יותר. כפי שתראו, נהג בדרך הפוכה מזו שיש לנהוג בה כדי להחזיק בארץ שונה משלו.

המלך לואי נקרא לאיטליה בגלל שאפתנותם של הוונציאנים, שקיוו להשתלט בעזרתו על לומברדיה. איני רוצה לגנות את מעשיו של מלך זה. שכן, ברצונו להשיג דריסת רגל באיטליה, ומחוסר תומכים בארץ זאת (אדרבא, בגלל מעשיו נסגרו בפניו כל הדתות), נאלץ לקבל כבן ברית את כל מי שהיה מוכן לכך. והוא יכול היה להצליח בכך, לולא טעה בשאר צעדיו. הוא כבש את לומברדיה ומיד החזיר לעצמו את המעמד שנשלל ממנו על ידי שארל. ג'נובה נכנעה; הפלורנטינים הפכו לידידיו; המרקיז של מנטובה, הדוכס של פרארה, משפחתBentivoglio, שליטת Forlì, שליטי Faenza, Pesaro, Rimini, Camerino, Piombino, Lucca, Pisa ,Siena – כולם באו לקראתו בהצהרות של ידידות. אז יכלו הוונציאנים להיווכח עד כמה מסוכנים היו צעדיהם, שכן כדי להשתלט על שני אזורים בלומברדיה, הם הפכו את המלך לאדון על שני שלישים של איטליה.

הבה נראה עתה באיזו קלות יכול היה המלך לקיים את מעמדו באיטליה לו נקט בכללים האמורים, בהגינו על כל בני ברית רבים וחלשים, שחששו כולם מפני הכנסייה או מהוונציאנים, ובשל כך נצמדו אליו. יכול היה להתגונן בעזרתם מפני אלה ששמרו על כוחם. אך הוא, עוד טרם בא למילנו, בחר בדרך ההפוכה, בסייעו לאפיפיור אלכסנדר להשתלט על רומאניה (Romagna). הוא לא הבחין בכך כי באופן זה הוא מחליש את עצמו, בהרחיקו את בני בריתו שחיפשו הגנה בחיקו, ובחזקו את הכנסייה, שהוסיפה לעצמה כוח ארצי על זה הרוחני, ממנו היא שואבת כוח רב. ומשגיאה ראשונה זאת נבעו שגיאות אחרות, שכן כדי לרסן את שאפתנותו של אלכסנדר ולמנוע את השתלטותו על טוסקנה, נאלץ לבוא לאיטליה. לא די היה לו בחיזוק הכנסייה ובהרחקת תומכיו; מכיוון שחמד את ממלכת נאפולי, חילק אותה עם מלך ספרד. ובמקום להיות, כמקודם, הבורר של איטליה, הביא לשם עמית, שאליו יכלו לפנות שאפתני אותה ארץ ומתוסכליה. ובמקום שבו יכול היה להכתיר מלך מטעמו, הביא אחד שיכול היה לסלקו משם.

השאיפה להשתלטות היא טבעית ורגילה ביותר. ותמיד, כשהדבר מתאפשר ומתבצע, זוכים האנשים בשבח, ולא בגנאי. אך כשהם עושים זאת כשאין הדבר ביכולתם, זוהי טעות הראויה לגנאי. לו מסוגל היה מלך צרפת לתקוף את נאפולי בכוחות שעמדו לרשותו, היה עליו לעשות כן. אך אם לא היה מסוגל לכך, אסור היה לו לחלק את השלל עם אחרים. על השותפות עם הוונציאנים בחלוקת לומברדיה ניתן עוד למחול, שכן זו נתנה לו דריסת רגל באיטליה, אך זו שעליה הסכים עם מלך ספרד ראויה לגנאי, שכן לא ניתן להצדיקה בצורך כזה.

לואי עשה, אם כן, חמש טעויות: הוא הרחיק את השליטים הקטנים, חיזק את כוחה של מעצמה איטלקית אחת, הביא לאיטליה שליט זר רב עוצמה, לא העביר לשם את מקום מושבו, ולא יישב בה מתיישבים. טעויות אלה לא חייבות היו לפגוע בו בימי חייו, לולא שגה בשישית, בהשתלטותו על ארצם של הוונציאנים. אכן, לולא הגדיל את כוח הכנסייה והכניס את הספרדים לאיטליה, טוב ונחוץ היה לפגוע בוונציאנים. אך לאחר שנקט בשני הצעדים הללו, אסור היה לו להתיר את חורבנם. כי בעוד הם חזקים, יכולים היו למנוע מזולתם להשתלט על לומברדיה, הן מפני שוונציה לא הייתה מתירה לאיש לשלוט שם בלעדיה, והן משום שאיש לא היה מוכן לכבוש אותה מידי צרפת כדי לתתה להם, ואילו להתמודד עם שני גורמים אלה גם יחד לא העז איש. ואם יטען מישהו כי המלך לואי מסר את רומאניה ל[אפיפיור] אלכסנדר ואת ממלכת נאפולי לספרד כדי להימנע ממלחמה, אומר לו כפי שטענתי לעיל, כי אסור להניח לאיום כלשהו כדי להימנע ממלחמה, אשר בדרך זאת רק נדחית לנסיבות קשות יותר. ואם יצטט מישהו את ההבטחה שנתן המלך לאפיפיור לבצע עבורו מהלך זה כגמול להתרת נישואיו, ועבור מינויו של ארכיבישוף Rouen לקרדינל, אענה לו במה שאבאר להלן בנוגע להבטחות של נסיכים [פרק 18], ובאיזה מידה יש לקיימן.

המלך לואי איבד את לומברדיה בגלל אי הקפדתו על הכללים, שנשמרו על-ידי אחרים שהשתלטו על ארצות ורצו לשמרן. אין להתפלא על כך, יש בזה הגיון רב. שוחחתי בעניין זה עם קרדינל רואן בעיר נאנט [Nantes], שעה שדוכס וולנטינו (כך כונה בנו של האפיפיור אלכסנדר,Cesare Borgia, בפי העם) השתלט על רומאניה. כי הקרדינל של רואן אמר לי, שהאיטלקים אינם מבינים בענייני מלחמה, ואני השבתי לו, שהצרפתים אינם מבינים בענייני המדינה, שכן לו הבינו בעניינים אלו, לא היו מניחים לכנסיה להתחזק. הניסיון הראה שכוחה של זאת וכוחה של ספרד באיטליה התפתחו בעטיה של צרפת, והם סיבת חורבנה. מכאן יש להסיק עקרון כללי שלעתים נדירות, או לעולם אינו מתבטל: מי שגורם לעוצמתו של זולתו, גורם חורבן לעצמו. שכן עוצמה זאת נבנית בחריצות או בכוח, ושני אלה חשודים בעיניו של המתעצם.

(מתוך הנסיך – המשך)

פרק 15: על הדברים המקנים שבח או גנאי לאנשים, בעיקר לנסיכים

עתה עלינו לבחון מהן הדרכים שבהן חייב לנהוג שלי בנתיניו ובידידו. מכיוון שרבים כתבו על כך, חוששני שאחשב ליומרני, בעיקר מאחר שאחלוק על דבריהם. אך מכיוון שכוונתי לכתוב דברים מועילים למי שיואיל להאזין לי, סבורני כי טוב יותר להתחקות אחר המציאות, מאשר אחר תאורה הדמיוני. שכן רבים דמיינו רפובליקות ונסיכויות שלא התקיימו אף פעם במציאות. כי הפער בין אופן חיינו לאידיאלי כה רב, עד כי מי שזונח את הדברים כפי שהם במציאות לטובת אלה שראויים לדעתו להיות, לומד כיצד להביא עצמו לאבדון, ולא כיצד להתקיים. שכן האדם המתכוון לנהוג בטוב בכל מעשיו יביא הרס על עצמו בקרב רבים כל כך שאינם טובים. בשל כך, נסיך הרוצה לקיים את השלטון בידו חייב ללמוד שלא לנהוג בטוב, להשתמש בטוב או לא להשתמש בו, בהתאם לצורך.

אם כן, בפוטרנו את כל הדברים הדמיוניים שנאמרים על נסיכים לטובת אלה האמיתיים, אומר כי כל האנשים (ובמיוחד נסיכים, שמעמדם גבוהה יותר), מתאפיינים בתכונות המקנות להם שבח או גנאי. אחד נחשב נדיב, אחר קמצן…; אחד נחשב רחב לב, האחר חמסן; אחד אכזר, השני רחום; האחד בוגדני, האחר נאמן; האחד נשי וחששן, השני עז ואמיץ; האחד ידידותי, השני גאוותן; האחד פורק עול, האחר צנוע; האחד כן, השני דו-פרצופי; האחד קשוח, האחר נוח; האחד רציני, האחר קל דעת; האחד אדוק, השני כופר וכד'. ואני יודע שרבים חושבים כי נסיך המצטיין בכל אותן תכונות מקרב אלה הנחשבות לטובות יהיה ראוי לשבח. אולם מכיוון שהמצב האנושי אינו מאפשר זאת, אין במציאות אדם כזה, ולכן על הנסיך לנהוג בזהירות; עליו להימנע משימוש באותן תכונות שתגרומנה לערעור שלטונו, ולהתרחק מאלה שלא תגרומנה לו נזק, במידת האפשר. אך אם אין הדבר אפשרי, אל לו להקפיד בעניינים אלה יתר על המידה. ואל לו לחשוש כי ייחסו לו תכונות רעות שיפגעו בשמו הטוב, אם התרחקות מהן תסכן את מעמדו. שכן יש תכונות הנחשבות טובות, אך אימוצן תגרומנה לחורבנו, ואילו אימוצן של אחרות, הנחשבות רעות, יכול להבטיח את טובתו.

פרק 17: על האכזריות והרחמנות: האם מוטב [לנסיך] שיהיה אהוב או שיראו מפניו

נשאלת השאלה: האם מוטב [לנסיך] להיות אהוב או שיראו מפניו? התשובה לכך היא גם זה וגם זה. אך מכיוון שקשה לחבר בין שני אלה, עדיף לבחור ביראה על פני האהבה, כשנאלצים לוותר על אחת מהן. שכן ניתן לומר את הדברים הכלליים הללו על בני האדם: הם כפויי-טובה, הפכפכים, צבועים וערמומיים, מתחמקים מסכנה וחמדנים. כל עוד תפעל לטובתם ואינך זקוק לתמיכתם, יהיו נכונים לתמוך בך, להעניק לך את דמם, את רכושם, את חייהם ואת ילדיהם; אך כשתזדקק להם, יפנו לך עורף. אותו נסיך שיסתמך על הבטחותיהם ולא ידאג מראש לסעדים אחרים, יביא לחורבנו…בני האדם יפגעו בקלות רבה יותר במי שדאג להתחבב עליהם, מאשר במי שדאג כי יחששו מפניו. שכן, בגלל הטבע הרע שבני האדם, מחויבות המבוססת על אהבה נוטה להישבר. לעומת זאת, הפחד כרוך בחשש מעונש שיתקיים תמיד. יחד עם זאת, הנסיך חייב לדאוג לכך שהמורא לא יתלווה בשנאה; שכן ניתן בהחלט להיות מושא ליראה מבלי להיות שנוא…

פרק 18: באיזה אופן חייבים נסיכים לקיים הבטחות?

ידוע לכל עד כמה ראוי לשבח הוא נסיך השומר אמונים, הנוהג ביושר, ולא בערמומיות. אולם ניסיון זמננו מלמד כי דווקא אותם נסיכים שקיימו אך במעט את הבטחותיהם וסובבו בכחש את בני האדם, הגיעו לגדולה וגברו על אלה שביססו את דרכם על הנאמנות.

יש לדעת כי קיימות שתי דרכים למאבק: בעזרת החוק ובעזרת הכוח. הראשונה היא דרכו של האדם, השנייה של החיות. אך כיוון שהראשונה אינה מספקת לעתים, יש צורך להיעזר גם בשנייה. משום כך על הנסיך לדעת לעשות שימוש באדם ובחיה. הסופרים העתיקים לימדו תורה זאת בעקיפין; הם כותבים כי אכילס ושליטים קדומים אחרים ניזונו על ידי חירון הקנטאורוס, אשר שמר עליהם תחת חסותו. משמעות הדבר היא כי מחנכם היה חציו אדם וחציו חיה, ועל הנסיך לדעת להשתמש בשני טבעיו. האחד אינו בר-קיימא ללא האחר.

כיון שהנסיך חייב לדעת לעשות שימוש בחיה, טוב אם יבחר בשועל ובאריה, שכן האריה אינו מוגן מפני מלכודות והשועל אינו מוגן מפני זאבים. צריך להיות שועל כדי להבחין במלכודות, להיות אריה כדי להטיל מורא על הזאבים. אלה הבוחרים רק באריה אינם מבינים זאת. שליט נבון אינו יכול, ואינו חייב לעמוד בדיבורו אם גורם לו הדבר נזק, ואם הנסיבות שגרמו להבטחה אבד תקפן. לו היו כל בני האדם טובים, לא הייתה זאת עצה טובה. אך מכיוון שהם נוכלים ולא היו עומדים בדיבורם אם כלפיך, אינך חייב לעמוד בדיבורך כלפיהם. לנסיך לא חסרות אף פעם הנמקות לגיטימיות לאי-כיבוד התחייבויות. לכך ניתן להביא דוגמאות אין-ספור מימינו, ולהראות כמה הסכמי שלום, כמה התחייבויות הופרו ובוטלו על ידי נסיכים. וזה שהיטיב לעשות שימוש בשועל, גורלו שפר עליו. אך יש צורך להסוות היטב טבע זה, להיות אמן של העמדת פנים והסתרה. האנשים הם כה תמימים ונוטים אחר צרכי השעה, כך שהמתכוון להוליך שולל ימצא תמיד מישהו שיהיה מוכן ללכת שולל.

מהדוגמאות בנות זמננו ברצוני להזכיר אחת: אלכסנדר השישי לא עשה מעולם דבר אחר, לא חשב מעולם על דבר אחר מאשר לרמות את בני האדם, ותמיד מצא עניין כלשהו כדי ליישם בו כוונה זאת. ולא היה אדם שידע לקבוע מסמרות בתוקף רב ממנו, להישבע לקיימם ואחר כך להימנע מקיומם במידה רבה לא פחות. מעשי תרמית אלו צלחו תמיד על-פי כוונתו, שכן רב-אמן היה בתחום זה.

התכונות החיוביות הנזכרות לעיל אינן צורך חיוני לשליט, אך חשוב כי ייחשב בעיני אחרים כניחן בהן. יתר על כן, אעז לומר כי קיומן והשימוש העקבי בהן מזיקים, ואילו תדמיתן מועילה. ראוי כי תחשב רחום, נאמן, אנושי, שלם ואדוק, ואף תנהג באופן זה; אך עליך גם להיות נכון שלא להיות כזה בעת הצורך. שכן נסיך, ובעיקר נסיך חדש, אינו יכול להרשות לעצמו לנהוג על-פי מידות שאנשים נחשבים בזכותם לטובים, שכן בכדי לשלוט במדינה יש לעתים למעול באמון, לנהוג באכזריות, באופן בלתי אנושי או כנגד הדת. יש להיות נכון לפעול לפי כוון הרוח ותהפוכות המזל; לא לסטות מדרך הישר, במידת האפשר, אך להיות נכון לעשות כן בעת הצורך.נסיך חייב להקפיד שלא להוציא מפיו דבר שלא ייחשב בגדר אחת מחמש המעלות האמורות, ועליו להראות ולהישמע כהתגלמות החסד, האמינות, היושר, והאמונה, במיוחד זו האחרונה. בני האדם שופטים לרוב על-פי מראה עיניים, יותר מאשר על-פי המציאות. שכן מראה העיניים חשוף לכל, ואילו המציאות גלויה רק למעטים. כולם רואים את תרמיתך, מעטים מכירים את טבעך האמיתי, ואלה המעטים לא יהינו לסתור דעת רבים, המוגנים על ידי סמכות המדינה. בכל מעשי האדם, ובמיוחד במעשי הנסיכים, שעליהם לא ניתן לערער בבתי-דין, נוהגים לשפוט על פי התוצאות. ידאג אפוא הנסיך לנצח ולקיים בידו את המדינה. האמצעים ייחשבו תמיד מכובדים ויזכו בשבחי כולם. שכן המוני העם מתרשמים ממראית העין ומן התוצאה…

פרק 25: מה מידת השפעתו של המזל על עניני אנוש וכיצד ניתן לעמוד בפניו?

ידוע לי כי בני האדם סבורים שענייני העולם נשלטים על ידי המזל ואלוהים, וכי האנשים, עם כל כִּשרונותיהם, אינם מסוגלים לשנות את מה שקבעו אלה. מכך עלולה לנבוע המסקנה כי אין טעם לטרוח ולשנות דברים ומוטב להניח להם להתגלגל בנתיב גורלם. גישה זו התחזקה בימינו, בגלל תהפוכות העתים, שבהם נראה כאילו אין לאדם יכולת השפעה. ואף אני נטיתי לעתים לדבוק באמונה זאת. אולם, כדי לא לוותר לחלוטין על כושר הבחירה החופשית שלנו, סבורני כי למזל שליטה במחצית פעולותינו, והוא מניח את המחצית השנייה לבחירתנו החופשית. דומה הדבר לאותם נהרות הרסניים, אשר עולים על גדותיהם ושוטפים עצים ומבנים העומדים בדרכם, מעבירים אדמה מאזור לאזור, מבריחים כל מי שמסוגל להימלט, ללא כל יכולת לעצרם. למרות שכך הוא הדבר, בני האדם, בזמנים כתיקונם, מסוגלים לצפות את הדבר מראש ולהתקין תעלות וסכרים באופן שבעת השיטפונות המים יוטו לתעלות ונזקם לא יהיה כה רב. כך הם פני הדברים גם בכל הקשור למזל. הוא מפגין את עצמתו במקום שבו לא נמצאה תושייה לנקוט באמצעים כדי לעמוד בפניו, והוא מכוון את מכותיו לאותם מקומות שבהם לא הקימו סכרים ותעלות כדי לרסנו. ואם תתבוננו לרגע באיטליה, שהיא זירת ההתרחשויות הללו וזו שגרמה להם להתרחש, תיווכחו כי מדובר בשדה ללא סכר וללא תעלה. שכן, לו נמצאו בה אנשים בעלי תושייה וראית הנולד, כפי שיש בגרמניה, בספרד, או בצרפת, תוצאות ההתרחשויות הללו היו שונות, או שלא היו מתרחשות כלל. אלה הדברים הכלליים שרציתי לומר בעניין ההתנגדות למזל.

סבורני כי אשרי האדם המשכיל להתאים את צעדיו לחלופות העתים, ואומלל הוא האדם שאינו נוהג כך. אנו רואים שבני אדם שונים מכוונים את צעדיהם להשגת מטרותיהם, דהיינו תהילה ועושר – באופנים שונים. האחד נוקט במתינות, האחר בסער; האחד באלימות, האחר בתחבולות; האחד בסבלנות, האחר בקוצר רוח. וכל אחד עשוי להשיג את מבוקשו בדרכו הוא. כמו כן אנו רואים כי יש כאלה המשיגים את מבוקשם ואחרים נכשלים בכך, או ששניים משיגים אותה מטרה בדרכים הפוכות… הדבר נובע אך ורק מנסיבות העתים המתאימות, או שאינן מתאימות לדרך הפעולה… שכן אם מישהו נוקט בדרך אחת, והמזל מאיר לו פנים, הוא עלול להרוס עצמו אם ימשיך באותה דרך כשהתנאים ישתנו. למעשה אין אדם שישכיל להתאים עצמו באופן מושלם לשינויים אלה. זאת משום שמטבעו האדם נרתע משינויים, וכן משום שההצלחה בדרך מסוימת מקשה עליו לנטשה…

אסכם ואומר כי כשבני האדם דבקים בדרכם נוכח תהפוכות המזל (פורטונה), צולחת דרכם כל עוד אינה מתנגשת עם המזל, אך הם נכשלים כשאין התאמה בין השניים. באופן כללי סבורני כי מוטב להיות נועז מזהיר, וזאת משום שפורטונה היא אישה; וכשצריך לרסן אותה, יש להכותה ולדחפה. ונראה כי היא מניחה יותר לנועזים לגבור עליה מאשר לזהירים. אך תמיד, כאישה, היא מתחברת עם הצעירים, הפחות זהירים, הפראים יותר, המוכנים להתמודד אתה באומץ.


תורגם על פי:

Niccolò Machiavelli, IL Principe e Discorsi, ed. S. Bertelli, Milano 1971.

לגבי תרגומים אחרים לעברית, ראו הביבליוגראפיה שבסוף החוברת.


http://www.efiziv.co.il/64811/ניקולו-מקיאוולוי–מתוך-הנסיך


פורסם י"ב אלול ה'תש"ע על ידי מאורעות היהודים ב-מדינה

תגים: , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s